החיים אוסרים עלי לכתוב בלוג

Date

עברנו דירה. למתמידים מביניכם שזוכרים שרק לפני שנתיים עברנו להרצליה, ובכן, רומן הפרברים הזה לא עלה יפה, ולפיכך אחת השכונות הצפוניות של תל אביב קלטה אותנו לחיקה הרגוע למראית עין.

היעדרותי מהבלוג והאטה מסוימת של "אמהות אובדות" אינה מקרית. החודשיים האחרונים הם ויה דולורוזה בדרך לחלום הכל-ישראלי החדש: עיסוק קדחתני בענייני נדל"ן, בעלי דירות, פרוצדורות, עיצוב הבית, וריקון הנשמה (והכיסים, כמובן).

כמובן שיש גם תוכן, הצורך לסגל את הילדים לפרידה ממקום אחד והיכרות עם מקום חדש, הטלטלה הרגשית המודחקת כעת בסיוע מנגנון ההישרדות שלנו.

בחרכי ההרהור הזעירים שאני עושקת בימים האלו, בתוך עבודת הפרך של אריזה/פריקה, אני חושבת לעצמי, כמה שבלוג הוא לפעמים פינוק או התפנקות.

בשביל לכתוב פוסט חדש אני זקוקה לנשימה. אולי כמה נשימות, הפוגה מהמעש הבלתי פוסק, שתיקה מסוימת, והטענות בדברים שאינן רשימות, כלומר רשימות בפירוש המילוני. רשימות קניות, רשימות to do, ארגזים מלאים בחפצים שחלקם מרגיזים אותי מאוד על קיומם הלא מספק.

אני מנסה ללמוד את הבית הזה, בינתיים, כשאני מאכלסת אותו בדברים, הדברים כמו אצל ז'ורז' פרק, הספר היחידי שלו שבאמת אהבתי. בבוקר השני אספתי את הקולות שלו: אנחנו מתעוררים מוקדם מידי, וקיבלנו במתנה קונצרט קולני של מקהלת עפרונים, כולל מנחה דומיננטי. אולי הם התווכחו עלינו כמו בסרט ההוא של וודי אלן, עם הדמויות ממחזה שמלוות סצינות. "ראיתם אותה? האם לדעתכם היא תהיה מאושרת בדירה הזו?"

לחיכוך כף הרגל בפרקט המזויף שבחדרים יש צליל אטום ופלסטי. דלתות ההזזה של הארונות משמיעות אוושה מעודנת. ושמעתי יותר מידי קרטונים משוחחים עם מרצפות וקירות בשבוע הזה.

בני הבכור נתקל בקיר בשנתו, והחבטות העזות החדשות פולשות למנוחתנו. הקיר אינו משותף, החרדות כן.

אני מנסה לחדול מלהירדם בחיים הקטנים האלו שלי, שאוסרים עלי לכתוב בלוג כי יש להם טענות על דברים חשובים יותר.

עוד
פוסטים