החלל שהוא בית

Date

צריך אומץ להתעמת עם הדף, עם העמוד הפתוח שעל המסך. לבוא, לתת דין וחשבון, סליחה! לאן נעלמת, מה עשית כל הימים, שבהם לא ביקרת אצלי, באילו מסכים הסתובבת.
הדף לבן עכור ומגורען, מזכיר לי את הדגים שאני מגדלת בבטן, אין להם קול, אבל הם עושים תנועות עם הפה. מבקשים לומר, ואני מאכילה אותם פרורי לחם.
הייתי במסכי החיים, הסידורים והחובות. היה עלי למצוא דירה במקום זו, שמזמן אני חפצה להסתלק ממנה ולא לזכור ממנה, מכתליה, ומאי תפקודה. מאחר ואני זו שדחקתי לנטוש אותה, החיפוש הוטל עלי וזה התגלה כמתסכל, סיזיפי, וג'ונגלי, כצפוי.
תמונות קצרות בתוך דירות זרות, מדרגות שבסופן הלם, אכזבה, כעס, תקווה שאולי זה יכול בכל זאת להסתדר. לפני כחודשיים הגענו שנינו לבית באזור, ולמרות התיאור המקדים הצנוע שלו, התאהבנו בו מיידית, שנינו, דבר שלא קרה לנו קודם לכן, אבל כך גם אחרים, וכשבאנו לבעליו כדי לבקש אותו, הודיעו לנו שכבר נחטף. האבל נמשך ימים אחדים.
אני לא יכולה לזכור את כל הדירות בהן גרתי. מידי פעם צפה אחת מהזיכרון המקורקע בתחתיות, ומפתיעה אותי. לא מזמן מישהי אמרה שהיא גרה ברחוב השופטים ונזכרתי באחת, שניים וחצי עם שותף תמהוני במיוחד, חדרים קטנים, ספרטנית וקודרת כראוי לבת 22 שהעיר גדולה לה מידי והיא לא יודעת זאת.
ואז הצטרפו קרעי זיכרון ממנה. הסופר המבוגר, המהורהר והמלנכולי יושב על אדן החלון שבחדרי, עיניו מסגירות את אומללותו וכמיהתו האילמת למה שאיני מתכוונת למסור. השותף הולך ומקצין את התנהגויותיו הביזאריות, וכמעט ואינו מתקשר איתי. ספרייה קטנה מחנות בדיזינגוף סנטר שהייתה איקיאה של שנות התשעים המוקדמות ונקראה, כמה פתאטי, go-in. אורלי קסטל בלום מדבררת אותי ממנה.
עוד מעט גם הדירה הזו תהפוך לדירת רפאים בכרונולוגיה של הזיכרון. הדירה שבה שברתי את כף רגלי הימנית ביום הראשון של כיתה אלף של בכורי. הדירה שהתאנתה לי באכזריות שיטתית ובצורות שונות, תהיה קובייה מרה בהיסטוריית ההשתקעויות הזמניות שלי.
את המשכן היחיד שראיתי בו בית עזבנו כשעברנו אליה, ורק אז גילינו ששררה בו קרינה גבוהה פי עשרה מהמותר, ולא חשדנו אפילו בקיומה של הרעה. דווקא בה, שהיו בה השורשים החשובים של חיינו. ההיכרות, ההתאהבות, המעבר להתגורר איתו, הלידות, התינוקות, הפרידה, החזרה, ההבראה. וזו כל הזמן בקעה מהקירות, שכרגיל, לא דיברו.
את הדירה הבאה שלנו בחרנו כדי למחוק את זו הנוכחית. שנינו יודעים זאת, ישנם בה התכונות האלו, ובעיקר ישנו בה החלל. זה החלל שאותו איתרנו שהוא פנוי להכיל אותנו.

ודווקא השבוע גיליתי את השיר המסעיר, המופלא הזה. תודה, גדי ליבנה.

עוד
פוסטים