כשמתחילים, קשה לחדול

Date

לאכול, לקנות, לעשות סקס. וגם לכתוב. מאז הפוסט הקודם נכתבים לי בראש פוסטונים/פוסטים בינוניים/ סיפורים זעירים.

יש לי תיבה של סיפורים בראש, אני אומרת לכם. תיבת עץ עם חותמת ברזל. היא דחוסה בהם, אבל נעולה כמו שנעול השבוי, במרתפי התודעה הממוסכת שלי.

פה ושם הם מתגנבים החוצה, נוזלים בערמומיות מחגורת הבטון של השכחה.

פראותו של לילה אחד שבו הייתי בת עשר, משחקים נעדרי השגחה של חבורת ילדים בשדה רחב, קיץ, כמה ילדות חייבות לחטוף מכות, האדמה קשה. הילד עם הפנים האדומות תמיד, גם בחושך. אמא שלו חולת הכליות הייתה מחוברת לדיאליזה. פעם אחת ראיתי אותה בחצר ביתם,  יושבת בכיסא הגלגלים, ומכונת הדיאליזה לצידה.אף אחד לא ראה אותה שוב.

אין בזיכרון פורץ המחסום הזה כדי למלא את מגירת הטראומה, אבל יש בו אימה מהולה זוחלת שעד היום נעוצה במרקם שלי.

אבל אז מגיעה הפרעת הקשב, לעולם התרופה והתבוסה שלי, ומסיטה אותי, תריסים נפערים, הסחות קורמות, כשמתחילים לזכור, קשה לחדול.

עוד
פוסטים