נערת הרוק משתחררת

Date

הקשבתי היום ל"טל השילוני מארחת", באולפן התארחה נילי לנדסמן, שהוציאה לא מזמן את "בטוב וברע", ספרה השלישי. טל שוחחה איתה הרבה על תקופת שנות התשעים, קריירת עיתונאית המוזיקה שהייתה לה אז, האנשים שהכירה, הפרספקטיבה שיש לה היום. בין היתר אמרה לנדסמן כי התרחש אצלה נתק ממוזיקה לכמה שנים, ולאחרונה היא חוזרת לזה. היא סיפרה למשל על היחס המתנכר שלה כיום לניק קייב, מי שהיה אביר נעוריה בשעתו, אמן שהיא התמוגגה ממנו ומאוחר יותר חשבה שהוא בכיין מעצבן. השיחה עם נילי, שאני מכירה מהעיתונות ומהעיר הרבה שנים ומעריכה ואוהבת, עברה מעניין והשאירה אותי בתוכה כמה שעות. הפיכחון החריף והמנוסח היטב, שהביאה איתה, מהול בעצב ובהשלמה עם החיים הלא יציבים, שיש בהם מטוב ומהרע, הידיעה שתמיד יכולים לבוא איזה קורנס מהפינה, או אהבה מהקצה, הופכים אותה למי שהתבגרה, סליחה על הקלישאה, הכי בחן ותבונה מכל אלו ששחו בזירת הרוק שלה, אז.

גם היחסים שלי עם המוזיקה הקבועה על המדפים והכונן שלי, עוברים לאחרונה משבר מסוים. וזה לא עזר שרכשתי סוף סוף אייפוד טאץ'. כמעט מידי יום אני ניגשת למדפי הדיסקים, ועיוורון מוזר תוקף אותי, 400 חתיכות כמעט, פזורות במדפים וארגז קטן, חלקם יצקו את אבני הבניין של האישיות שלי כאדם בוגר (לו ריד, פיג'יי הארווי), חלקם שזורים בסיטואציות משמעותיות מלאות כאב (גרנדדי, בדלי דרואון בוי), וחלקם תחנות בזמן של העשורים האחרונים (וילקו). אבל אני עומדת שם, ודבר לא קורה. בכונן שלי מחכה האחרון של ג'ייזי שקצת משעמם אותי, והפסקול היפה שקרן או עשתה לארץ יצורי הפרא. אבל אני לא לוחצת פליי. בדרך כלל אני בוחרת בסוף משהו שלא יאיים על שלוות הנפש שלי, ועל התפקוד השגרתי, שלומי שבן, למשל. יהלי סובול. העברית דווקא משמשת כגשר ידידותי יותר אל המציאות, ואני צריכה אותו.

אבל המצב הזה ללא ספק מצריך התבוננות, לא נוחה במיוחד. מה קרה כאן. האם זה השפע שמציף את התודעה המתפקעת ממילא וחוסם אותי מתשוקה אמיתית? איך יכול להיות שהפיקסיז מופיעים כאן בעוד חמישה ימים ולי התחשק למכור את הכרטיס שקניתי כבר בינואר? האם הגעתי לצומת הנכאים בואך מוות של האנשים עם המשכנתא (שאין לי, בינתיים בשכ"ד), הילדים, הייאוש, שממשיכים לשמוע שנים את מה שהקשיבו לו בתקופה שבה היו חיים באמת? שנות השבעים, בדרך כלל? הרשת החברתית והבלוגים מציפים אותי בתחנונים, תקשיבי, תקשיבי, מיליון קישורים לפודקסטים, להורדות, וברבע אחוז מזה שאני דוגמת, עוד לא מצאתי את התחושה מרעידת העולמות, פוערת חסימות, שהייתה לי כששמעתי את אלו שהזכרתי לעיל. התחושה שהנה שופר למרתפי הרגש, המכוסים בכביסה מלוכלכת, ובחליפה המעשית שלי. ככה זה עובד אצל כולם?

ובכל זאת, אחד כן היה. הביצוע היחיד שנצרב בנימי הזהות שלי, הוא ביצוע אקוסטי אולפני של רונה קינן, מהמוזיקאיות שאני אוהבת עד מבוכה, שגרמה לי צמרמורת כשעמדה לידי בהופעה של יולה טנגו, לשיר של הפיקסיז, קקטוס. היא ביצעה אותו, בעצם ייבבה, זעקה אותו, לחשה, החדירה לקרביים -בתוכנית הרדיו החדשה והמרגשת שלה עם דורי מנור, "ציפורי לילה מתפייטות", שם הם מביאים מוזיקה ושירה ממקומות שונים, ולא רק באנגלית-עברית, והרבה מהבחירות האלו הן יהלומי תרבות יקרים ויפים שפותחים לי ערוצים חדשים למי שאולי אהיה בעוד כך וכך שנים, עם טעם מגוון יותר, אקלקטי כמו תמיד. אולי שם אמצא מחדש את שיא הרגש.

עוד
פוסטים