אולי תל אביב מתה

Date

תל אביב היא מקום שאיננו עוד. אני בת 41, גרה בצפון העיר השבע כאאוטסיידרית עם כתובת על המצח, את כתובתי עוד לא החלפתי במשרד הפנים, פחות ופחות בוער לי לעשות כך .

כבר בגיל חמש היא התגנבה לי להכרה, מיד כשדרכתי על מדרכותיה המזוהמות. אמא שלי לקחה אותי באוטובוס מהמושב הנידח לתחנה המרכזית בתל אביב כדי לקנות נעליים. אני זוכרת את מה שכולם זוכרים מנווה שאנן, דוחק, לכלוך, עליבות, אבל הייתי בת חמש והיא סחררה אותי מיד.  ככל שגדלתי לנעורים היא הפכה למושג. היא הייתה לטריטוריה האוטופית שמביסה את הקרתנות, את הסטיגמות, את השיפוטיות שגדלתי לתוכם ונאבקתי בהם במושב הקטן. היא זימנה את האחרוּת שלי להיטמע בה כדבר שיש לו ערך. ההבטחה הגדולה והזוהרת, שמפוגגת את האפרוריות של קורות החיים שלך.  ומאוחר יותר היא הזמינה אותי לברוא את עצמי מחדש בתוכה, כנערה שבוערת בכמיהתה למצוא בה חדר משלי בגילאים חמש עשרה עד שבע עשרה, בגיחות חסרות בית למועדונים, פינגווין, קולנוע דן, וכאשה צעירה בת 20 כשנמצא הכסף לחדר עם שותפות, וכך עשיתי.

הסיפור נשמע כמעט ג'נרי, אני יודעת. איילת מנחמי הנציחה אותו בסרט האייטיז שלה, "עורבים", אפילו צילמה משום מה במושב שבו גדלתי, כל כך רציתי להכיר אותה אז, ואת כל הטיפוסים שאכלסו את הסרט, איציק ניני, למשל, אנשים שאכלסו את הפינגווין כאזרחי תל אביב רשמיים, כולל כל הגינונים, בזמן שהייתי נערת פרבר תלושה שמגיעה לשם למצוא את עצמה באחת המראות הגדולות. המוזיקה שאהבתי הייתה שער ראשון אליה.

תחילת שנות התשעים הייתה התקופה של המקומונים ואני רציתי לכתוב. השתלבתי בהם ככתבת רכילות, כרטיס כניסה, וקיבלתי מפתח לדירה שכורה באוליפנט, ממש צמוד לבית הספר, עם שתי שותפות לסביות, לאחת מהן כלבה ענקית עצבנית מאוד. עזבתי את הדירה כי בשלב מסוים היא התנפלה עלי בכל פעם שראתה אותי. ידעתי שהלסבית שלה שונאת אותי. קצת לפני שעזבתי הספקתי לראות את גבו של הפורץ שביקר בחדרי, הוא לקח תיק שלא היה בו כמעט דבר. ככה הייתי אז.

אחר כך היו דירות בג'ורג' אליוט, בביל"ו, בשופטים, ברחוב שיוצא מקרליבך מול שפרינצק ואפילו אחת ממש מול התחתית בלינקולן, עם שותפה דפרסיבית פלוס התקפי זעם, שעשתה לי סיוטים.

בתוך הגעש ההוא, מילים, סקס ורוקאנרול בשבילי כן, סמים ואלכוהול תודה, לא, היו הדברים שחיפשתי. היינו שטחיים ויהירים בלי הצדקה, אבל האנשים שרצינו להיות כמותם לא היו אנשי הון, הם לא נמדדו ככה כי אלו לא היו  הקריטריונים. חזי לסקלי היה נערץ, ערן צור, מסנר שלפני, עוזי וייל של השער האחורי, אנשים שהרצון להמציא את תל אביב ואת התרבות שלה לא נשא תעריף נקוב לשעה. רובם היו דלפונים. היום היו אומרים עליהם שהם עפו על עצמם, זה הביטוי התל אביבי הכי חם עכשיו, ואני מקיאה עליו. הוא חסר כל דמיון, הוא תוקפני.

משהו מתל אביב המושגית אבד לי עם הכסף הגדול שנהר אליה בשנים האחרונות ולקח לי זמן להבין את זה. שהיא איננה. הקוראים המסורים של הבלוג הזה זוכרים כנראה את פרק השיבה מהרצליה לעיר הגדולה, הכמיהה, המאבק, הניצחון. טוב, שיש שיזלזלו בתואר 'תל אביב' לעוטף העיר הצפוני, הגוש הג'נרי שבו בחרנו לגור. אלו שזלזלו, מחזיקים עדיין בפנטזיה שאני התחמשתי בה במסע חזרה, על תל אביב הזו שבה יש לך חירות להיות אתה עצמך, שבה כמעט כל דבר מזין חושים ונפש יכול לקרות בשיטוט ברחובות. תל אביב שהיא בעיקר המפגש הלא צפוי, המתח העירוני הטוען, לא בלי אירוניה שבפחי הזבל, האין חניה והבניינים הכעורים.

רון שושני, הצלם שצילם את התמונה שמופיעה בהמשך, ואיתו יש לי ידידות עוד מהתקופה ההיא אומר שהמבחן הוא בלצאת לרחוב ולצפות על המכוניות החונות. חפשו מכונית שעולה פחות ממאה אלף, נראה אתכם.

כמעט ארבעה חודשים מאז עברנו הנה, אני מוצאת את עצמי נעה על ציר קבוע בסביבה הקרובה. בין המקומות שמזינים את שגרת היום שלי. לא מזמן אמרתי לחברה שרצתה להיפגש, אני נוסעת לתל אביב, היא צחקה. אז הבנתי את הדרך שבה הפנמתי את חוסר השייכות שלי למקום הזה, היה צורב.

רק לפני כשלוש שנים נהגתי לשוטט בה לאורכם ולרוחבם עם נפש אהובה ולהרגיש את עוצמתה חודרת מתחת לקליפה. המיסטיקה שלה תמיד הייתה נעוצה בשילוב בין גבוה ונמוך, מכוער ועוצר נשימה, מנוכר וביתי. כל המקומות שהיו לתחליפי בית ומפזרי בדידות, האנשים שפתאום נקלעו אליהם ולחיי בהתנגשות בלתי נמנעת, אני מרגישה שכל אלו לא יקרו עוד. אני אותה אחת שפעם גיחכו עליה שאינה מסוגלת לצאת את גבולות הירקון. שכל גיחה ממנה הסבה לי תחושת תלישות וכל שיבה החזירה את תחושת הזהות העצמית. אין לי כוונות לעבור מכאן, רק שאני לא בטוחה מה זה הכאן, מין אי חסר זהות ושייכות שבמקרה משתייך לשטח השיפוט של העירייה הזו.

נכון שזמינות השירותים בעיר הזו עדיין קורצת, ומחזיקה אותי בחלק של טיעוני הבעד, גם הנוסטלגיה. אבל תל אביב שהייתה נדרסה תחת המגדלים והתרבות שהביאו איתם. התרחשות תרבותית תלויה בכסף גדול, התרחשות פוליטית מינורית, הגיבורים שלה מחוברים לתהילה מיידית. תנו לי בחזרה את הקסם הערום והמחוספס שלה. אני רוצה שגם לילדים יישאר ממנו .

המלצה מאמהות אובדות

להיות השפחה, להיות המלכה – על אדונים ומשרתים  במשפחה, מאת שלומית הברון

מתחם התחנה המייצג, בצילום של הצלם רון שושני, שמצלם את העיר, לחצו לאלבום

עוד
פוסטים