על הנטישה

Date

הייתי בת 22, דורית לקחה אותי לקפה תמר כחלק מטקס הקבלה המתמשך שלנו לעיר הזו, ולאנשים שהיינו נואשות להתחבב עליהן, היא הצליחה יותר. הוא ישב שם, גבר עם עיני טורקיז פעורות וסקרניות, והזמין אותנו להצטרף. נוצר שם פינג-פונג שיחה בשלישייה, הייתי בטוחה שהוא ינסה להשכיב אותה. היא הייתה היפה והשחקנית המוצלחת מבין שתינו, ואיכשהו די מהר מצאתי אותנו ממשיכים בשיחה בלעדיה. משהו בעיניים הגדולות האלו, שצבען היה עז כל כך כמו היו אגם מלאכותי, הרתיע אותי בהתחלה. גם התלתלים הרכים האלה, והנשיות הסמויה שקפצה מיד מגינוניו. אבל האיש הזה היה מתוחכם ברמה אחת או שתיים ממני, הוא ידע להקשיב וידע שהנערה המבולבלת הזו צריכה את ההקשבה הזו, שאלותיו היו כמו טילים מונחים ישירות לרגשות הכאוטיים שלה. שלי. תוך שעה קלה הוא הניח את משפט המחץ לפענוח שלי. "את תצטרכי להתמודד שוב עם הנטישה הזו, את יודעת, לא תהיה ברירה".

הדבר הבא שקרה הוא שבכיתי בלי שליטה באמצע תמר, ההומה אנשים שחיו כדי להעמיד פנים שהם נהנים. אם זיכרוני אינו בוגד בי, שרה הבעלים נזפה בי.

והדבר שקרה קצת אחר כך, הוא שהייתי איתו במיטה. האיש ההוא כמובן עסק בפענוחים למקצועו, שכן היה מתמחה בפסיכולוגיה. שנים אחר כך הפך לפסיכיאטר מצליח. עם הנטישה כפי שניבא בידענותו הרבה אכן נאלצתי להתמודד כמה שבועות אחר כך, בעזרתו.

מידי פעם אני נזכרת במשפט הזה כקוד הגדול שתמיד מתגלה בעומקן של לולאות החיים. שנים רבות על ספות המטפלים (אלו שטיפלו בנפשי בלבד), תמיד החזירו אותי למסקנת העל הזו. משהו בנטישה, אפילו היא של אחרים, מגלח ממני את כל הנכסים שעמלתי להשיג, בטחון עצמי, הכרה, ידיעה ששום דבר אינו נצחי, ציניות, הכל נשאב לכאב האינסופי המאיין. הופך אותי לזומבי-נטישה. הקול היחיד ששמעתי היה, למה, סליחה, זו הייתה צעקה מחרישה. ויש בעיר הזו לפחות בחור אחד שנטש אותי כל כך טוב, עד שהפך אותי לבעלת חוב. הוא הצליח לכייל אותי בנטישה הזו, כעסתי עד הקצה הכי נואש שלי, והנה אני היום. קצת יותר טובה.

לפני כמה שנים יצא ספרה של אלנה פרנטה, 'ימי הנטישה',  שכולו עוסק בחוויה הזו לפרטי פרטיה החודרניים. מקץ כעשרה עמודים השלכתי אותו מידיי. הוא היה בלתי נסבל. כמו לקרוא גרסה ישנה שלי שתכף תצוף ותבלע אותי .  גם עם הספר של תמי גלבץ לא הסתדרתי, גם הוא מנסה לטפל בחוויה בכלים של פירוק וניתוח באיזמל. פה דווקא פגשתי את הקור המבעית שלי, זה שנאטם מול הסבל האנושי הספציפי הזה, גוער בה, צאי מזה, כן, קשה להודות אבל הכלבה הקרה גם היא נובחת לפעמים בתוכי. שוכחת להציץ במראה.

אני חושבת על הנטישות הבאות שאעבור, בהשלמה מסוימת. אינני פוחדת עוד מהשסע שיצרו בי, אלא מהתוצאות הפרקטיות שלהן. נדמה לי שהמתמחה צדק, זה פשוט צדק אוניברסלי.  אני יודעת שבחלקים נסתרים באריג פנימיותי, ישנם עדיין חורי נטישה, הם נפערים עוד קצת כשאני שומעת על חיים של אחרים, כמו שקורה לאחרונה. הסיכות ננעצות בו,  אני מרגישה צודקת, אמפתית, סולידרית, מבקשת לפרוש שמיכת הגנה על הננטשת, להטליא את כאבה במו ידיי.

*************

המלצה מאמהות אובדות

השליחות לומר את האמת, תמר מור סלע

עוד
פוסטים