את מי את אוהבת יותר

Date

אני שומעת טיק טאק טאק, השעון  הדמיוני בראשי מתקתק, יש לך שעה וחמישה לכתוב פוסט. אחר כך הקפה הזה נסגר, כולם ילכו מכאן, כולל האישה המבוגרת הדקה ושברירית שנכנסה וביקשה בקול פריך כוס שוקו עם קצפת בבקשה, ומיד מוססה אותי. ואני אצטרך לחזור, לפתוח במסע השבת המשפחתית, זו שיש בה אלפי רגעים שמרכיבים  את השלם, הסך הכל, עוד תמונה לפסיפס החיים המשפחתיים .

נזכרתי איך פעם, כשהגדול היה תינוק, כל שבת הייתי נמחקת מחדש, תחת הכישלון ההורי התורני שלי, תחת הרי הציפיות במרומים שתמיד גלגלו אותי במדרון, תחת הזעם הפוצע על מה שאיני, על מה שהוא אינו. התינוק הדמיוני, האם הדמיונית שרציתי להיות ולא הייתי. ואחר כך היא הגיעה, וגם הציפרלקס. נזכרתי בזה כשאמרתי היום לאחותו הקטנה, ששינתה כל כך את תמונת ההורות שלי, 'איזה כיף שנהיה בשישי-שבת יחד'.

אולי זה מנוגד לחוקי הסופר נני-רולידר להעמיס על כתפיה הקטנות את הבראתי מאותם רחמים עצמיים, מטובענות האמהות שלי, אבל יש לה חלק בכך, בשמחה הטבעית הנובעת שלה, בהיותה אסופה יותר, תובענית פחות, וכי גבולותיה העצמיים ברורים יותר.  זה לא רק שהיא ידעה מהתחלה להעסיק את עצמה, זה שהיא אינה נמזגת לתוכי כמו הגדול, אחיה. נדמה כי הגבולות ביני לבינו מטושטשים יותר מהתחלה, וככל שהוא מתבגר הוא משריין את עצמו בגבולות האלו, בעצב משלו, בתובנות על העולם הלא יציב, ועל אנשים שמגיל כל כך צעיר יודעים להכאיב.

בשבוע שעבר התקשרה אלי תחקירנית של תוכנית טלוויזיה שעומדת לעלות לאוויר, ובין היתר חיפשה מרואיינים הורים לכמה נושאים, ביניהם, 'הורים שמוכנים להודות שיש ילד אחד אותו הם אוהבים יותר'. אני יכולה להבין למה היא יצרה קשר, אני נחשבת סטריפטיזאית ההורות, האמא שאומרת דברים שפויה להגיד, ונוח להעריך את 'האומץ'. אבל האמת היא שאין כאן באמת אומץ, אולי היה בשנה שאחרי הלידה הראשונה, אולי שנתיים, הרבה הרבה דברים לא נאמרו כאן. האמינו לי, שקים שלמים של וידויים מלוכלכים זרקתי לאגם ה'חוסי עלייך ועליהם', וזה לא כדי שתתחננו, תני לנו עוד בשר. אבל בנושא את מי את אוהבת יותר, אני נשבעת באמינות הבלוגרית שלי, אין דבר כזה גם בתחתית הכפולה של מזוודת הרגשות שלי, זה לא קיים.

האהבה כל כך אחרת, יש לה מרקם אחר, צורה אחרת, בועה אחרת. כל אחד מהם בבועה משלו בתוך הנפש, לוחץ משם על נימים אחרים בהוויה. כל אחד מהם נצרב בי במלאות שלו, מעורר דברים אחרים, אפשר לומר שאותה אני עדיין מנסה לפענח, היא ילדה בת 4, שאני עדיין רוצה להכיר, לתהות על האדם שהיא תהיה, כיצירה שבאה אחרי המבול, המטאפורי כמובן. נדמה לי שאינה מסובכת, לפחות עכשיו, שיש לה יכולת תמרון טובה במרחב החברתי, ובעולם בכלל, החן הכובש שלה, ממזריות מסוימת, יכולתה לנוע ברובד העולץ והמשחקי של החיים, עושים אותה לחביבת הקהל במקומות שבהם היא באה, וכמה היא שונה ממני בכך, יצירתי הקטנה. כי גם כילדה וגם כיום, לשחק מעולם לא ידעתי, חסרה בי ההבנה הזו מאז ומתמיד, שנטמעת ברוב האנשים מגיל צעיר, להבין את חוקי המשחק, לדעת לשחק זו אמנות, אני נעדרת אותה משום שאני שייכת לגן המשפחתי הארור שלי שחייב להיות ישיר מידי, כן מידי, מגושם קצת במהלכיו.

את הפסקה האחרונה אני כבר כותבת בסוף היום, אחרי שיצאתי מבית הקפה חצי שעה מוקדם משתכננתי, נדחפת על ידי רגשי אשמה, מוטיבציה הורית קדחתנית, שבחלקה עלתה בטוב ובחלקה לא כל כך. אני עדיין מופתעת בכל פעם מחדש מהדרך שבה סופי שבוע עם ילדים מוחקים אותך, מאיינים חלקים שאהבת כל כך פעם, ספונטניות, חופש, סקרנות, יכולת לחיות חיי לילה ערניים, חקרנים. את כולם את מוסרת מרצון לטובת ההתמסרות.

עוד
פוסטים