איך זה שלא הוצאת ספר

Date

הקוראים המתמידים של בלוג צנוע זה, זוכרים לבטח שהיו שנים שבהן עסקתי במלאכה היומרנית של כתיבת ספר. פרקים מתוכו פורסמו כאן, ולמעשה הבלוג הזה היה הסטארטר שלו, על בסיס טקסטים מתוכו שהורחבו, הובעה נכונות מצד עורכת שאני מעריכה מאוד להגיע איתי לגמר, לארץ המובטחת של דבר דפוס כרוך בחנויות הספרים ששמי מופיע עליו.

העבודה עם העורכת נמשכה כשנתיים וחצי במרווחים, וחוותה מהמורות מאני-דיפרסיביות. מהתחושה המתומללת שאנחנו כמעט שם, ועד הביקורת המסרסת של העורך הראשי-ראשי. בין רקיעים של התחושה שהגשמתי את רודן הפנטסיות שלי, להיות סופרת, לבין הואדי העמוק של חוסר הביטחון הנשכני. בשלב מסוים אמרתי די. הודעתי לה שאני חדלה לעבוד עליו. עוזבת אותו. זה היה קצת אחרי שסיפרתי לה שאני לא מחבבת יותר את הדמות הראשית, שהייתה כמובן אני. היא צחקה וענתה שככה זה כשכותבים ספר כל כך הרבה זמן, מתנתקים.

כמה זמן אחר כך הייתה אפיזודה נוספת בה ניסיתי לעבוד עם עורכת שהיו לה שבחים מחזקים מאוד על הטקסט עד כה, מפיחים בו ובי חיים חדשים, תקוות גדולות. חזרתי לצלול אליו ושוב התחושה הזו חזרה אלי – הוא לא מספיק טוב. הוא לא כמו שקיוויתי שיהיה, ונכון שמתבקשת קלישאת הילד המאכזב, אבל אני אמנע. הוא לא הניח בי את התחושות שמניחים הספרים שאני אוהבת, שהם יוותרו כסימן בנפש. ולא כריגוש זמני. היו שאמרו שאני חיה כל החיים – אני רוצה את זה בכל סנטימטר בהוויה שלי מגיל שש בערך – על הכמעט הזה, על ההבטחה, ה פ ו ט נ צ י א ל, בגלל פחד, פשוט פחד בנאלי להבין שזה לא יתממש. ואם יתממש יהיה מאכזב עד מוות. אולי יש לפחד הזה חלק, אבל זה גם יותר מזה.

חיים שלמים של תקווה וייעוד עצמי עשו אותי דווקא מרירה מכפי שצריך היה להיות. כן, יכולתי לסיים את הספר, באופן סביר ואולי לא רע. אחרי עריכה הוא אפילו היה די טוב. אז מה. יכולתי להשתמש בכל הקשרים עם כותבי ביקורות וטורים ואנשי תקשורת, כאלו שיש לי, וכאלו שהייתי דואגת במין תוכנית מחושבת לטפח במיוחד. חלקם היו כותבים דברים כמו, "ספר חשוב", "מסמך מרתק וחושפני על אמהות בת זמנינו". אז מה. אולי היו כמה אייטמים בתקשורת המשודרת, פנתיאון ממש.

כל כך הרבה אנשים מסתובבים במדינת תל אביב רבתי עם הקוק הדמיוני הזה, להוציא ספר. תעודת הכשרות וחותם האיכות הנשגבים ביותר, זה לא חדש, אבל כמות הספרים שיוצאת, הררי האייטמים לרגע, הופכים את השאיפה הזו לאמביוולנטית לעת עתה. וישנו גם האינטרנט כמובן. ברור לי שאם לא היה נוצר ומספק את הסיפוקים המהירים שלו, זה היה קורה. ברור שאולי היה מתקבל אחרת, נשפט אחרת, הטוקבקים הופכים היום כל מוצר תרבותי לנגרס תחת יכולתו להיות נוח לעיכול, או לא. זה מצטרף למסה מאוד שטוחה של סביבה תרבותית שבתוכה היו דנים אותו לתיוג מסוים, הנה זו שהוציאה ספר על אמהות סובלות, נזמין אותה בפעם הבאה שיהיה אייטם על הורים רעים.

וישנה גם  הגוורדיה. הקהל המדומיין שמעדיף את הספרות שלו אנינה ותובענית, ביניהם זה שחי איתי בבית, ויגידו מה שיגידו, בפסקול שבראשי אני שומעת את גזר הדין והנימוקים לעונש. מהתעלמות לזלזול תהומי, שיוך לאותה ספרות שאני עצמי פוסלת. תוכלו להאשים אותי שאני מסתפקת בבלוג? ואנא אל תראו בכך זלזול, אני יודעת שלבלוג שלי ולאתר אמהות אובדות, יש חשיבות מסוימת בהשפעה על השיח העכשווי על ההורות, זה עניין מוכח. זה יותר חשוב בעיני מה"להוציא ספר" הקדוש.

כשאני עושה את הדין וחשבון היומי עם עצמי על האפשרויות שפספסתי, על ההזדמנויות שניתנו לי ולא מיציתי, אני מפיקה את המסקנות שהיו פעם חששות שפחדתי אפילו לגלות לעצמי. שאני לא טובה בכתיבת רומן, שהשירה שלי והסיפורים הקצרים יותר טובים, שזה יגיע כשזה יהיה מספיק בוער.

עוד
פוסטים