עורגת לעולם ריק מתוכן

Date

אומרים שהתוכן הוא המלך, אני אומרת שהתוכן הוא אויב מר.  תוכן, איזו מילה אירונית לעולם שמקיים כל כך מעט. כעובדת בתחום הזה, אני אמורה לדעת, ואיך זה שככל שאת מתמסרת למילה החלולה "תוכן", את מתרוקנת מבפנים. ככל שאני טובעת ב"תוכן", בתוך מיליוני ההודעות, המסרים, המילים, התביעות ל"צרוך" את הדברים, לעכל, להפנים, אני עורגת לעולם ריק מתכנים. עולם שבו התנועה היא בלתי מילולית, שהכל בו חומר מצד אחד, ותחושות נעדרות כותרות מצד שני. מוזיקה קיומית. ריק שמאתחל את ההכרה.

בגלל זה, בין היתר ,אהבתי מאוד את המאמר של אלי הירש על מאיה בז'רנו, אחת המשוררות שאהבתי במיוחד בצעירותי.

אז מי הרג את הסיפור? האינטרנט?

השבוע היה בסימן מסרים סותרים, בשורות טובות ורעות בעבודה, צורך במטענים ואנשים שמבקשים להיטען ממני, מחברים אלי משאבות ענק, כשהם מצליחים חלקית בלבד. מוזר איך ישנם רגעים בהם ההלימה מסעירה, את מצליחה לייצר הכלה מדויקת לאדם אחר, לפרוק אותו ממטען הכאב, ורגע אחרי זה, כבר לא. ההתרוקנות מגיעה מהר, היא אכזרית ומאיינת.

ומה שאני רוצה זה ריק אחר. המילים הן סוכן תובעני, המשימות של היום יום הן רוצח שכיר של האני. יופי ויצירה ירצו להיוולד רק אחרי השמדה טוטאלית, גוג ומגוג של הרעש הזה, התוכן.

עוד
פוסטים