הבוּעה

Date

יש לי נהר גועש באוזן שמאל. זו לא מטאפורה. תנו לי להתחיל מהתחלה. בצהריים זיהתה אותי כותבת ותיקה ב'רשימות' בסופרמרקט. מעולם לא נפגשנו, היא זיהתה אותי על פי התמונה. אני לא. בהיתי בה נבוכה, מנסה לקשר חוטים מהכתוב לדמות המציאותית, לבסוף אמרתי לה שאני מתאוששת משפעת קשה. היא לא ביקשה את המידע הזה, אבל אני מרגישה שכל עולמי מתנקז (אירוניה!) לחבטה ההגונה שהחטיפו לי החיים בסיבוב הזה, ולכן מנדבת את ההסבר הזה לכל הבריות שעימם אני באה במגע.

ההתדרדרות במצבי הבריאותי כללה הגעה למיון עם חום שלא יורד וקוצר נשימה ועוד, אבחון (?) שכנראה מדובר בשפעת חזירים, החרפה דרמטית של המחלה אחרי השחרור, והסתבכות עם דלקת אוזניים שבה כאבי תופת, נוזלים שלוחצים על האוזן התיכונה, רופא אלים שמעל בתפקידו ובשבועת הרופאים, רופאים אחרים שהלעיטו באנטיביוטיקה, ועכשיו ללא שמיעה באוזן אחת ועם צפצוף מונוטוני מחריד בעוצמתו. עד כאן גיליון רפואי.

ומכאן אני משדרת מהבועה שלי. הסוּפה הלא רצויה הזו הופכת את העוגנים עליהם אני נשענת ביום יום, פעלתנות עניינית, עבודה של שלושה אנשים, מולטיטסקינג, לבדיחה עגומה. מעמידה בשאלה את כל המובן מאליו, מרסקת את ההגנות הקבועות שלי. לילה אחד קמתי עם קוצר נשימה חריף, ואמרתי לו, אני לא רוצה למות. הוא חשב שאני מפריזה, אבל מעבר לעניין העובדתי, נראה לי שהתחלתי להבין שמשהו מת בסידור הקבוע שלי, הלהטוט האינסופי, אולי איני יכולה להמשיך ככה עוד.

החולשה הכריחה אותי לקחת שמרטפית מידי יום. אם איני יכולה לטפל בעצמי ודאי שאינני יכולה לטפל בהם. למזלי נידבה לי חברה בחורה מקסימה בדיוק לפי הנחוץ לי בתקופה זו. כאב גופני כרוני, יש בו חוצצים בינך לבין העולם, בינך לבין אנשים, אפילו הם הקרובים ביותר. ואני הרגשתי את החוצצים האלו חותכים בעצמות נפשי, כל יום עוד קצת. מכונסת בסבל, הרגשתי כל יום איך אנחנו מתרחקים עוד קצת, הילדים ואני, כי אינטימיות זקוקה לחוויות משותפות חיוביות, משוחררות מצל גדול של כאב שמחבל בכל נשימה. לרגעים שבהם יש הנאה אפילו מהפשוט והטריוויאלי, ולי אין אותו, הכאב לקח. מאז אני מתקיימת בתוך הבועה הנוזלית הזו, עטופה בצליל המצפצף שמתחיל מהרגע שאני מתעוררת, כל כך חזק שביקשתי שיקשיב רגע אם גם הוא שומע.

משונה עד מאוד לחיות בלי שמיעה באוזן אחת. חצי מהעולם נחתך לי. בחלק מהזמן יש בזה הקלה, זה מסנן רעשי עולם המזהמים ממילא את העולם הפנימי. למשל בכביש. אבל בחלקים אחרים יש קושי מהעובדה שהם מדברים ואני צריכה לבקש שיחזרו שוב, להרגיש מוגבלת, לחוש את הדופק של העולם מבעד לבועה גדולה מלאה מים. הדוקטור הטוב יותר, אומר שזה יעבור, כמה שבועות מקסימום.

עוד
פוסטים