תכתבי או תסתמי

Date

אינני רוחשת כבוד רב לאלו המייגעים בדיווחיהם הפומביים על ייסורי הכתיבה. יש המפליגים בכך לאורך קריירה שלמה. תמיד חשדתי שיש בהם אוננות ריקה והתנאות עצמית בהילה שהיא פרי דמיונם. לפני שנים עשורים היה לי ידיד קרוב, שבמרבית שיחותינו התאונן על קשיי הכתיבה האינסופיים שלו, על החרדות שלו, על הכעסים שהוא כועס על עצמו בגלל שאינו כותב, ועל כן – מחסום הכתיבה המתמשך שלו. פעם אחת ויחידה הראה לי סיפור בן עמוד וחצי שכתב, ובקריאתו התבררו כמה דברים: הסיפור הוא עלי, על אף שניסה להסוות זאת בתחכום קטן מאוד, והעובדה השנייה שהוא ממש מחורבן.

מארג החיים שלי בעבר ובהווה שזור באנשים שרוצים לכתוב, שכתבו, שיכתבו, שכותבים באמת וביופי עצום, ובעיקר שחושבים ולפעמים מתענים בכתיבה הזו. כמוני. שרואים בה גאולה מהביבים של השגרה הבנאלית, הפיצוי שבקצה המנהרה. מטבע הדברים, מכיוון שאינני נקייה מעוונות אלו, זה לא פיקניק בגני ורסאי, הקשרים האלו. לא מזמן כותבת אחת שרק התחלנו את הקשר וסיפרתי לה על כמה מהם בגילוי לב, הגיבה בסרקאזם: "בקיצור, בשביל להיות חברה שלך, צריך לא לכתוב".  מזל שזה רק הומור, כי רוב חבריי כאמור, שייכים למגזר הסובל הזה כבר הרבה שנים. אבל כן, זה שדה מוקשים עם מחירים כבדים, ואני מקווה שאני לא מוסיפה לי כאן עוד כמה.

נכון, פירקתי בבלוג הזה  לגורמים את התסכול שלי מהכורח להקריב את הכתיבה על מזבח האימהות (אי-מהות?). כן, אני נאבקת ביום יום השוחק ברגשי האשמה על היעדר ניהול הזמן הנחוץ, על הספר הקבור ההוא, על השירה במגירה. אבל באופן מרענן ועם קצת עזרה מבן הזוג, לקחתי לעצמי קורטוב מגישה חדשה וצינית מעט: זה יקרה כשצריך, ואם לא, גם לא אסון. חוץ מזה, גם מהילת הדפוס נגמלתי, בעיני זה כבר לא רלבנטי. טקסט כמו של ענת לוין, שהופיע אמנם ב"הארץ" וגם בבלוג שלה, לא באמת יצטרך כריכה כדי להתקיים הרבה מאוד שנים בתודעה של מי שקרא אותו.

וכשאני כותבת את כל זה, מאות קבצים של התחלות  סיפורים מתרוממים מהכונן למחות את עלבון זניחתם.

 

 

 

 

עוד
פוסטים