הריח הוא זכרון

Date

אחר הצהריים ביום הולדת של ילד מהגן בפינת חי בכפר הירוק. חם והביל, זבובים, גמל מדוכדך אחד וכמה עיזים. הילדים אופוריים. הם מקפצים באדרנלין מופלא על מתנפחים מולנו ונראה שלא ירדו מהם לעולם. זמן קצר אחר כך אנחנו מובלים בטרקטור עם עגלת קרונות, סיור בשדה, טיול קצר ברפת, מבקרים עגלה חדשה שנולדה בה, ובסוף תחנה אחרונה במתבן שהוא לול תרנגולות.

חצי שעה של מסע אל זכרונות ילדות בעקבות ריחות, ומאבק בגוף שמיציו תוססים עד בכי.

הילדה מאכילה פרות ברפת במספוא שריחו חמוץ-רקוב. זרדים של פלאשבקים דהויים מראשית הילדות, הרפת הגדולה של אבא, וריחותיה, החלב עם הניחוח הדוחה שאינני מסוגלת להתרגל אליו, עם הקרום שמעלה בי דהרת קבס בקנה הנשימה.

נסיעה אחת בגיל 10 שבה אני אומרת בסרקאזם לשכן מהמושב "ממש שאנל חמש הריח הזה", והוא שואל בתמיהה "מאיפה היא באה, זאתי, מתל אביב?".

ארומת הייאוש הסיזיפי של עבודת אבא ברפת כפי שאני רואה אותו, בעיני הילדה.

הלול הענק של סבא וסבתא במושב הסמוך, הריח שמפיקים גופי התרנגולות הכלואות בכלובים, הנוצות המזוהמות, אפרוחים מתים, פלומה מצחינה.

ריחו הנצחי של העור הכהה נורא של סבתא, האשה הרעה מהסיוטים, את זכרו לא אוכל למחות מהביוגרפיה שלי באינסוף תמרוקים.

עבודה של ריצ'רד ווילקינסון הנפלא, לחצו על הקישור

עוד
פוסטים