באהבה, ר'.

Date

הייתה זו ה-ק' שהסגירה אותי לבסוף.

"אלברטין איננה" של פרוסט נשלף מנשכחות על ידי השמרטפית שליוותה את הילדה לבלט, והמתינה לה בעודה מחוללת בחדר סגור. כריכתו פצועה במקצת, שנים ארוכות לא דפדפתי בו שוב מאז קראתי אותו בלגימה קדחתנית. "ספר קשה" אני אומרת בקולי הבורגני ענייני. היא נוהגת לשאול ספרים ולהחזיר, "אני מעריצה את הספריה שלכם, היא מדהימה", אמרה בימיה הראשונים, בעיניים בורקות.

אני מתאמצת לזכור כיצד הגיע אלי. "אני חושבת שא' נתן לי אותו כשהכרנו", אני אומרת בשמץ אינטימיות ומציעה לה מסלט העגבניות מסוג תמר שרי, חצויות במרכז, ספוגות מלח גס ושמן זית. היא שואלת, "הכרתם ב1990?". "מה פתאום", אני עונה, "עשר שנים אחרי".

כי על הספר יש הקדשה מ1990, היא ממשיכה, ואלף תשע מאות תשעים מגיעה אלי מיד בסדרת תמונות דהויות. דירות שכורות בעיר, הדלוּת. אנשים יוצאים ונכנסים בדלת מסתובבת קיומית בחיים שלי. מותירים שריטות קלות, או פצעים שעתידים להינמס אל מחזור הדם. יצריות גועשת שמחפשת כתובות לא קיימות. מין.

"בת כמה היית אז", היא שואלת, "21".

"טוב, אז ברור שלא הוא נתן לך את הספר הזה, ויש בו הקדשה", היא מחייכת בקירבה, ומביאה אותו.

19.9.1990

לריקי

שתהיה לך שנה נהדרת

ומלאת שמחה. וגם

בהצלחה בשאיפותייך

העיתונאיות.

את מקסימה!

אוהב אותך מאוד

ר.

מי כתב לי את זה, אני שואלת כמו את עצמי, מי זה היה. היא משועשעת. "את לא זוכרת?" היא מצטחקת בהתחטאות שותפה-מקנטרת. המבוכה מגיעה בגלים, יחד עם חשדות דקים ולבסוף בוקעים מבעד לעטיפה שלי, נחשוניים מכפי שאוכל להכחישם. אין איש שיכול היה לכתוב לי כך אז, ובעצם גם אחר כך. "יש בהקדשה משהו פורמאלי, מרחיק", היא קובעת, ואני אינני מוצאת שמיכה בשום מקום כדי לחצוץ ממכבש האינטואיציה המשתולל שלה. "כן", אני מסכימה, "זה ממש מוזר אבל אני לא מצליחה להיזכר".

"זה ממש מוזר, תודי", היא מציינת, חולקת איתי מהגבינה המלוחה.

אני מתרחקת מאחורי המחיצה. הדברים מתבהרים, כשהאותיות  מתקלפות מהזרוּת המזויפת והניסוח המתחזה, במופע מהיר של הכרה משספת, הופכות מוכרות להבהיל. ההונאה הגדולה, עד היום היא נמשכת.

 

 

 

 

עוד
פוסטים