מנהלת קהילות לנצח

Date

עברו כבר כמה שנים מאז עזבתי את תפקידי כמנהלת הקהילות של ynet, ולאחרונה שבתי לחשוב על הימים הם, כנראה בגלל העבודה החדשה שלי.

אלו היו שמונה שנים סוערות למדי, ברוב הזמן, אמוציונאליות ורבות דילמות ו – טוב, אי אפשר להימנע, אינטרקציות מסוגים שונים. לא רק וירטואלים. (מה זו בכלל המילה הזו היום).

אם יש לי חרטות, אחת מהן היא שלא כתבתי בלוג על הקהילות אז, למרות שאת הבלוג הזה התחלתי לכתוב ב2003, חמש שנים לפני שעזבתי את התפקיד, נמנעתי במכוון מלעסוק במאחורי הקלעים של הקהילות, גם בגלל סיבות פוליטיות פנימיות, וגם בגלל שחששתי שזה יקדיח קדירה שממילא כל הזמן בעבעה מדרמות של אנשים שהקהילות היו חלק משמעותי בעולם שלהם, גם אני.

ממרחק הזמן לפעמים אני מתקשה להאמין שכל זה קרה שם, שאיימו על חיי, שבחור אחד פתח לי כמה וכמה אתרי שינאה, שלא ישנתי לילות רבים בגלל מתחים שונים שנבעו מתופעות כמו "פליימינג", שהזוגיות שלי הושפעה מהדרמות שם, שהיו כאלו שטיפחתי והאמנתי בהם ובגדו בצורה נבזית וכפוית טובה. אני עדיין זוכרת את מורן עמית, ז"ל, את הנסיעה שלי אליה לחיפה, עם בן זוגי הטרי אז, את השיחה שהייתה לנו ואת עיניה העצובות והכאב שסחבה איתה, עדיין מצטערת שלא יצא לנו להשלים מהריב הטיפשי לפני שרצחו אותה.

וגם הרבה אירועים מרגשים וטובים, אנשים שהכירו ונישאו באמצעות הקהילות, קבוצות תמיכה שחצו את המסך והפכו לעולם אמיתי, מפגשים מרתקים, הפסיכולוגית יעל דורון, שליוותה את הקהילות ותמכה בהן ובעבודתי; זוכרת כמה פורומים חיים מרגשים, עם פורטיס וסחרוף וחברי מינימל, גלעד כהנא, אורלי קסטל-בלום. פחות חביב להיזכר בפורום החי אצל האנס קצב.

למרות שעשיתי כל מיני דברים אחרים מאז, ובפורומים אינני גולשת יותר אלא בפייסבוק וטוויטר, אני עדיין מסוקרנת מהדינמיקה החברתית שיוצרת קהילה ברשת, אוהבת לזהות אנשים שיש להם את התכונה הזו שמקימה קהילה ומושכת אנשים ברשת אחריהם, שיש להם יכולת לגרום לקהילה הזו להתמכר אליה. גם סביב נושא איזוטרי. בעיני זה מגע גאוני.

נכון שהיום פרופילים ברשתות חברתיות הם הקהילות. אני מודעת לזה שבפייסבוק נוצרה לי כבר קהילה שחלקה קבועה, אני יכולה לזהות דפוסים על מה מגיבים, ומי מגיב לנושאים כאלו, מי לאחרים. אבל ההיררכיה בפייסבוק ובטוויטר להבדיל, שונה מאוד מאשר בקהילה שבה מלבד למנהלה, לכל המשתתפים מעמד דומה כמקיימים דיון מתמשך והווי פנימי סביב נושא שהולך ונמוג בהדרגה.

וגם כרגע, בעבודה החדשה שלי בסלונה, שבה אני עוסקת בעריכה בכלל (תרבות, משפחה ו"באנו ליהנות), אני עוקבת אחרי הבלוגריות/ים בעיניים של מנהלת קהילות נצחית. מזהה ומשלימה בדמיון כיצד יכולה להיווצר קהילה בנושא מסוים דרך כותבת כזו או אחרת, ומבינה שזה פשוט בדמי, עדיין.

לא מזמן צייצתי בטוויטר שהבנתי לאחרונה לתדהמתי שבסופו של דבר, יש בתוכי פליימרית לא קטנה, וזה למרות שעשיתי תפקידי ניהול קהילות כ11 שנים (קודם בנענע ובIOL).

דובי קננגיסר, שבעצמו ניהל קהילה מעניינת, ענה לי שזה טבעי לגמרי.

יש רגעים שבהם אני מתגעגעת לאנונימיות, גם בפייסבוק, לחרות שהיא העניקה להיות אחר, לומר דברים שאינם קונפורמיים, גם אם לעתים מחירם היה כבד מנשוא. פתאום נזכרתי שאת הפורום האחרון שלי עזבתי כי אחת הטיפשות כתבה שיש לדווח עלי לרווחה כדי שיקחו לי את הילדים, רק בגלל שכתבתי כמה קשה לי.

פעם חשבתי שבהשתתפות אינטנסיבית בקהילה, כזו שהופכת לחלק מחייך, יש גאולה, מבדידות, מניכור, מכאב. היום אינני כה נאיבית, אבל זה לא רע להתגעגע.

הייתי צעירה

 

עוד
פוסטים