זזים

Date

החיים קדחתניים ואני לא אוהבת את זה. ימים של עבודה תובענית, מטלות ילדים ומרדף אחרי משימות הכרחיות. וברקע, התארגנות לקראת מעבר הדירה, כן, עוד מעבר.

קוראיי הנאמנים (לא אתה) זוכרים את המעבר להרצליה ואחר כך את ה"חזרה לתל אביב" – רק לפני שנה. לקח לי זמן להבין לעומק את העקיצה המרושעת של אותה כלבה שאמרה לי אז "צהלה זה לא תל אביב". הפרבר מתנהג כמו פרבר, על הניכור, קהות החושים, ומעל הכל החמדנות המזעזעת. מצד שני, היא עצמה שגרה במרכז ת"א לוקה באותן תכונות בדיוק.

ועכשיו לאן? בעלי הדירה חוזרים אליה רק אחרי שנה, בנסיבות מצערות מבחינתם ועגומות מאוד מבחינתנו. הידיעה הייתה קשה, מדכאת. את הבית הזה אני אוהבת. כשנכנסנו אליו אמר א', הוא מלונאי, משופץ היטב אבל בלי אופי אישי. החיים בתוכו גילו לי שאופיו נגלה לאט והוא טוב לי, יש בו גמישות לחולשות שלי, לאי הסדר, לפיזור ולויתורים שאני עושה לעצמי. גדולתו המרכזית היא באין סוף ארונות גדולים שמאחסנים הכל בסובלנות, ללא התנגדות. נדמה שבאמת ייעודו לשרת, וזה ריפד קצת את נוקשות היום יום. מעלה פלאית נוספת היא העצים בחלוני והציפורים השכם בבוקר, שיש להן כאן תזמורת יוצאת מן הכלל.

אחרי חודשיים מפרכים של חיפושים מצאנו בית ברחוב הסמוך, פנייה אחת ימינה. ביקרתי בו פעם אחת, והוא עדיין לא נצרב לי בדמיון החזותי. אני זוכרת רק את דייריו, את הקדרות של הגבר שישב ועישן על אדן חלון הסלון, ואת החיוך המעושה של אשתו.

סצינת הדירות השכורות היא ג'ונגל אנושי אכזרי. את חושבת שתראי מטבח וריצוף, את רואה חיים מתפקעים, בני אדם וילדים על מזוודות כסטטוס נפשי מתמיד. אמרתי שלא אקח דירות שדייריהן התגרשו בהן, ועכשיו אני חושבת, איזו תמימות מבחילה, אפשר לחשוב שדירות שדייריהן היו בהן אומללים ובודדים זה משהו שמזהים בביקור שבו מסתכלים על גודל החדר, ואם נכנסים בו כל החפצים ונשאר מקום לעצמך. הפעם התעקשנו על חוזה לשנתיים, להרחיק את עונת המעבר הבאה, ואת הארעיות כנוכחת ביום יום. ובתוכי מתגבשת הכרה פראית שדי לי בכל אלו. די לי בנשכנות הפרבר הצפוני, בתל אביב המתקלפת מכל מה שאהבתי בה, בתובענות הכלכלית.

כשאהיה גדולה וחזקה מספיק אני רואה אותנו רחוק מכאן, בבית קבע שסביבו הרבה עצים ומעט צללים.

עוד
פוסטים