זה שהחיים עוברים אני יודעת

Date

הערב הוריי הגיעו לבקר. לא התראינו חודש וחצי, זה לא עניין נדיר, אבל היינו עסוקים בחיפוש הדירה ותירוצים נוספים. אבי לוקח את אימי מהדיור המוגן, הוא תמיד מביא יבול מהשדה, מלונים, אבטיחים, אבוקדו או תפוזים, היא תמיד מביאה חטיפים וממתקים נחותים תזונתית לילדים, והם מתקשים להתאפק. אחר כך הוא מחזיר אותה לדירה, שבה היא חיה עם עוד כמה אנשים שנמצאים בשיקום של "אנוש", במסלול של חיקוי לחיים, כולם עובדים בעבודות כאלו ואחרות, מתנסים בעצמאות.

השנה הם התגרשו, עניין פרוצדוראלי והכרח המציאות. "זה רק עניין פורמאלי", היא חזרה ואמרה, "כדי שאוכל להמשיך לגור כאן", עם הלא פורמאלי הרי השלימו כולם מזמן. לפעמים אני מנסה לדמיין איך היו נראים חייהם בלי אילוציה האכזריים של המציאות, ללא הצו המוסרי המקולל שבו המשיכו את נישואיהם כי מחלתה והילדים הכתיבו זאת. אבל הנסיון נכשל, אדם אינו יכול כנראה להרחיק עד כדי לברוא להוריו חיים עצמאיים מנותקים ממנו ומצרכיו.

באחר הצהריים הכבשני הזה תפסו לעצמן עיניו העייפות והמובסות של אבי את כל חלל הסלון ועוד קצת. אימי המכונסת שלחה אותות חלשים של מה שנשאר. אפילו בילדים התקשיתי לעשות שימוש כמשפרי אווירה. הם מיאנו להכעיס.  ברגע חלש במיוחד הפעלתי את נגן המוזיקה, את הדיסק ששמעתי קודם לבואם, מריאן פיית'פול, Strange weather ואחריו As Tears go by. אבי צלל לשתיקה ארוכה ולרגע היה נדמה לי שהוא אט אט הולך ונמוג בתוך הכורסה שישב בה, ואיתו הדהודי הזכרונות השבורים של ילדותי.

הוא תמיד העדיף את הטלוויזיה.

 

[youtube]rHUQuD7ZzYg[/youtube]

עוד
פוסטים