נורמלית

Date

רוח הרפאים של הבלוג כותבת את הפוסט הזה הערב.

בזמן האחרון שבה ותוקפת אותי התובנה שהמחיר שאני משלמת כדי להוכיח לעולם ולעצמי בנוגע לתו התקן הנורמטיבי, מגוחך ככל שזה יישמע, גבוה מידי לבריאות שלי.

הבעיה היא שאני במלכודת שבניתי לעצמי. מרוב מאמץ להתאקלם לתוך השבלונה, נמחקו לי הפנים. אולי זה עודף ימים בחיק הקונפורמיות המשפחתית שמפיקים ממני את הקול הזה המתקרבן, אבל אני כבר לא בטוחה שאני עדיין קיימת.

נדמה לי שאף פעם לא הפסקתי להיאבק להוכיח שאני לא אמא שלי, גם אם העמדתי פנים שזה מזמן מאחוריי וההפרדה היא כשל שתי גלקסיות מנותקות. וזה לא רק הצל הענק שלה אלא גם ההסטוריה שבה המוזרה תמיד נדבקה אלי, התגית הקבועה שלי.  הנה, אני בת 42, נפטרתי ממנה חיצונית, אבל בתוכי היא מייבבת. כמו בדפים בספר אני מדפדפת בה, היא הולכת ודוהה. שמיכות התפקוד, הן יהרגו אותה.

סיטואציות שונות במפגש שלי עם אנשים חדשים ואקראיים משקפות לי יותר מכל את השאלה, יופי, הצלחת, מרוצה? כולם מאמינים וזו באמת האמת החדשה, הגעת לארץ הקונפורמיות והשארת את איברייך בהפקדה במקום לא נודע. כולם קונים את הסרק הזה שאת מוכרת, הבלי יום יום, רהיטי המציאות והסעות קבועות,  המשכורת בבנק. טוב לך?

בסוף הבנתי למה מת הבלוג הזה.

 

עוד
פוסטים