לבד

Date

זה נוהג מאוד ותיק, הרגל ממש, בשבילי, לצאת לבד. מאז שהגעתי לעיר הזו, בגלגולים שונים ומשונים שלי בה, לשבת בבתי קפה, מסעדות, בעבר גם ברים, ואפילו ללכת להופעות, אול-ביי-מיי-סלף. היטב ידוע לי כי זה נחשב נוהג תמהוני. עם השנים את לומדת לאמץ את המוזרויות שלך, לתת להן בית חם, להסכין עם האפשרות שהן יחזקו את התמונה החלקית שמתקבלת עלייך בקרב זרים, למה לבד? התשובה היא שאני באמת לא יודעת, ובאופן מעציב, לאחרונה שמתי לב בהופעות, אני מרגישה פחות ופחות נוח עם התגובות המדומיינות של זרים למנהג הזה שלי. אני מכילה את סימני השאלה, המבוכה והחביבות המעושה של נותני שרות ומקבליו, משתדלת להיעלם לתוך בגדים כהים שאין בהם כל דרמה, סתם פונקציונליות, מסלקת כל סימנים של בולטות, אבל התחושה היא שבכל זאת נוכחת מאוד, מידי, בלבדיות הזו, ככה זה בזמן האחרון. מובן שאני יוצאת גם איתו, שלא מחבב את המוזיקה שאני עורגת לה, ופה ושם עם חברות שחולקות טעם דומה, אבל מתקשה להיגמל מהצורך להגיח לבד למקומות האלו שיש בהם בשבילי כמה סיבות לחיות.

אבל מאחורי כל 'לא יודעת', אמר הפסיכולוג, יש תשובה. נדמה לי שאני מקיימת את המסעות האלו כדי לא לפחד מזה, אפילו כדי לטבוע בזה, בווליום העצום שיש ללבדיות בהם. קשה לי למקם את המבט החוצה בהם, רק לעתים רחוקות אני רואה בהם סיפורים ואנשים, ולא רק בגלל האייפון הכמעט חדש הזה.  גם לפניו הייתי במין טריפ פרטי מאוד, טקס שביני לבין המוזיקה, ביני לבין האוכל, ביני לבין הספר שאני לוקחת לקפה. דווקא בהופעות בהן ריטואל הרוקנרול היצרי מבקש שיחה שמפרקת את המתח הזה, אני כולאת את זה פנימה.

במחיצה אחרת מחכים החיים, הילדים, המחויבויות. בחלל הזה אני בלתי חדירה לכל אלו. אבל פה ושם מסתנן זוג עיניים, כאלו ששואלות, אבל למה?

 

עוד
פוסטים