זמן. רעש. יעל קרוב. הארץ, עץ צהוב

Date

בכל יום שחולף אני מרגישה על בשרי באופן חריף ועמוק יותר את התופעה הכי מטרידה של גיל40 פלוס (42) בפורמט החיים המסוים הזה. לא מזמן אמר לי מישהו, תאגידים  יודעים שהבעיה שהכי מטרידה את בני המעמד הבינוני פלוס, הוא לא היעדר הכסף, אלא הזמן. אז כסף נחוץ לי מאוד, כל הזמן, אבל בעניין הזמן – אני חווה את זה כמתקפה, הזמן שנותר לי לדברים שאני באמת אוהבת לעשות, הולך ומתכווץ בכל שנה. אולי גם בגלל שאני צריכה לעבוד הרבה יותר בשביל אותו כסף, זה שנשחק כל הזמן, אבל זה לפוסט אחר. זה גם מורכב יותר.
אלוהים יודע, וגם אתם ואני בעצם, שאני לא בראש הסולם הקרייריסטי, יש לי רק שני ילדים, לעומת חברות עם שלושה וארבעה, ובכל זאת אני מרגישה שאני במרוץ האיוולת הגדול, ומחפשת תדיר אחרי  כמה שניות אוויר.
בשנה האחרונה ראיתי כנראה שני סרטים בקולנוע, אולי שלושה. פעם אהבתי קולנוע. סרטים אסייתים בפרט. על טלוויזיה ויתרתי לגמרי, כולל סדרות מומלצות. קצב קריאת הספרים שלי עומד על ממוצע של אחד בחודש וחצי, מעט מאוד יחסית למה שאני רוצה ומחכה לי על המדף. וכל אלו כואבים עוד פחות מהתחושה שהזמן שלי עם הילדים הוא באחוזים כל כך בודדים מה שהיה צריך להיות; כלומר, לא בדרכים, כשדוהרים במכונית בין חוגים, בהמתנה לאחד מהם או באיסופו מחבר, בתור לרופא כזה או אחר, בין הקניות הפונקציונליות ויתר הצווים הקבועים של השגרה. המושג המאיים והשנוא כל כך על הורים בני התקופה, זמן איכות, נשחק לחלוטין תחת ההווי הזה, וגם ניתוק הכבלים בטלוויזיה (היו להם הרגלים קבועים) לא הקל במיוחד את המועקה הזו. לא מפתיע שהכתבה הזו בגלובס על יעל קרוב עוררה כל כך הרבה אמוציות, ניהול זמן הוא עקב אכילס מפלצתי בעידן הזה, והדוגמה הקריקטורית רק שיקפה לרבים את האבסורד בקיום כזה.
פתאום אני מתחילה להבין מאיפה באים כל הביטויים שפעם נראו לי כל כך מדכאים, רווי ייאוש וזקנים: "נתחיל לחיות, אחרי הפרישה", "כשהילדים ייצאו מהקן", "אחרי שנתתי את כל חיי למשפחה ובעלי החלטתי להשקיע בעצמי". אבל רוב הזמן נראה לי שהכל מנווט בידי שיטה מחושבת מאוד. כי מי מתחיל מהפכות בגיל שישים, והכתבה המרתקת הזו במוסף הארץ, של רון פרסלר "כיצד העבודה נעשה חיינו", חידדה לי עוד זווית במחשבות האלו. כי כאן, אני עובדת כעשר שעות ביממה, שליש מהן מהבית, כי באמת הטשטשו לגמרי הגבולות בין העבודה לחיים, עם המכשירים הניידים ששולטים לגמרי בזמן שלנו, לא פלא שאנחנו מצטמצמים. הפרטי, האינטימי, היופי, הביחד הממשי שיש בו סבלנות, הקשבה, יצירה, ולא דחיפות קבועה סביב המשימה הבאה.
מפגישה קצרה מידי עם חברה אהובת נפשי, זו שנדחתה ונדחתה במשך חודש ימים בעקבות כל המוזכר לעיל, יצאתי וקלטתי את העץ הצהוב רב ההוד והיופי הזה, בתל אביב, רחוב פקיעין פינת ז'בוטינסקי. כל זה עוד מחכה לי.

עוד
פוסטים