בוא נפלוש לשם

Date

הערב הגיעו הוריי לביקור הדלקת נרות. גם אחותי הייתה אמורה לבוא עם שני ילדיה, אולם ביטלה בצהריים בנימוק של מחלה פתאומית. הוריי, שהתרגלו לביטולים השכיחים האלו, הגיבו כל אחד בדרכו, אימי בשתיקה כנועה, אבי במשפט מלא עלבון וסרקאזם. כשהתקשרה, מיד עם הגיעם, אמר לה "עם בריאות לא משחקים, העיקר שתהיי בריאה ועוד ניפגש מתישהו כשיתאפשר, תמיד הרי קורה משהו ולא מתאפשר". שאלתי את עצמי מתי אבא שלי פיתח אירוניה מרה כזו, ואין לי תשובה טובה.

זה די מגונה לשבת מול הוריך העייפים מתלאות החיים ולחשוב על הדרך שבה תשאבי מהם את הסיפור שחסר לך כדי לכתוב אותו. הייתה לי פעם חברה שטענה שלחיות עם סופר זה כמו להתחבק עם כייס. מעולם לא הייתה להם בעיה להיזכר, גם כי השאלות שלי נגעו רק לקצה הקרחון של העבר הדרמטי של המשפחה הזו, וגם כי לאבי אין בעיה לשכתב לעתים קלות  את ההיסטוריה. על הזיכרון של אימי, שהוקהה בשנים  רבות של תרופות פסיכיאטריות וגם מכות חשמל בעבר הרחוק – דווקא אפשר להסתמך, למרות נטייתה למלודרמה.

ואז הגיע אותו רגע בו שאלתי מי גר בבית שלנו, ההוא. במושב. "אף אחד" הכריזה אימי בנימת ניצחון אור ניצת בעיניה הכבויות תדיר, "עומד ריק כבר שנים, קנה אותו איזה צרפתי שנסע והשאיר אותו ככה, שומם, בית מת".

אבי הנהן.

"בוא נפלוש לשם", הצעתי לו בהתרסה, הוא עצם את עיניו במין מבע מבטל, הבין היטב את השובבות העוקצנית בהצעה.

המשכתי בהתגרות "אין לך אומץ. הוא ריק, בוא ניכנס אליו".

"מה יש לי שם, בבית הזו כל כל הזמן היה קור כזה, את יודעת כמה הייתי חולה שם מהקור? היה בתקופה כזו מינוס שמונה מעלות לפנות בוקר, הקרה הזו בבוקר עשתה אותי כל הזמן חולה".  הקור הזה,  נכון, צף בזיכרון, הקרה האלימה שהטיל השחר, ללא רחמים. אחר כך נזכר בחצילים, אלו שגידל במקום התותים שהיו לו עם שותף ערבי והכניסו הון כסף נאה,  אבל החצילים היו בשיאם – 7 שקלים מחירם היה, והם שתלו, ואז באה הקרה הגדולה "וכולם נהיו אבנים".

הבית שספוג בסיפורי הילדות שלי ובסיפור של הוריי שאיבדו אותו לבסוף, הבית עם התקרות הגבוהות עומד ריק ושומם כבר כמה שנים, אם כן. אחרי שקנה אותו מאיתנו האדם שמכר אותו לצרפתי, הוא שיפץ אותו ופתח את הקומה השנייה, לפי אבי, זו שמעולם לא היה כסף להשמיש, והוסיף ויטרינות זכוכית ושפריץ חדש, במקום השפריץ הגס שתיעבתי והתביישתי בו.

אבא עשה שם סיבוב לפני שנה שנתיים, כך סיפר, הבית לא דומה למה שהיה בעת שגרנו בו אחרי השיפור, הוא אינו זוכר אם יש לו גינה מטופחת, אותה לא הצליח להקים מעולם בעצמו.

עוד
פוסטים