תוגת ה40

Date

בעוד כחודשיים אהיה בת 43 (מי אמר שנהנים?), והשנים האחרונות ממחישות לי באופן חריף מידי עד כמה העשור הזה שנפתח בגיל 40 הוא מדרון חלקלק. לא מקרי שסרטים כמו "אמריקן ביוטי" ו"בדרך למטה", בו התובנה הקודרת נגלית לגיבורים בשכבת הגיל הזו, והם עושים הכל כדי להיחלץ מהכלוב. אני לא מנסה. זה יקר מידי.

אין שום חדש בתוגת ה40, היא טופלה בהרחבה גם בסדרות כמו "הבורגנים", למשל, ובכל זאת, על עצמי לדבר ידעתי, אני מנסה לשקף משהו מההכרה המותקפת שלי כשהיא מתמלאת בידיעה שככה זה, וזה עדיין טוב, כי יהיה רק יותר גרוע.

עבדים מודרנים: העבודה או למי שיש קריירה בגילאים האלו הופכת תובענית יותר, הפכפכה יותר, החרב על הצוואר חותכת חד ועמוק: יש כבר התחיבויות פיננסיות משמעותיות, שוק העבודה לא מת על סחורה בגילנו, כל העובדות הנדושות,   וגם הזמן הפנוי ל"המציא את עצמך" נשאר לבלות עם בני השלושים ומשהו. נדמה שזה העשור האחרון שעוד אפשר – כמו בשיר של מאיר אריאל "לא קפצת עליה היום – נשארת מאחור".

להיות נהגת: הילדים גדלים, לרוב ההורים בגילאים שלנו יש ילדים ביסודי, אולי בגן. התלות שלהם אמנם פוחתת ברמה הפיסית-טכנית, אבל גדלה בצורות אחרות, ואני מתכוונת כמובן להסעות ומה שמסביב, לוגיסטיקת החוגים והחברים. בגילאים האלו העולם החברתי שלהם באופן נורמאלי, מעניין בהרבה מאיתנו ההורים. אבל עלינו לדאוג שהחיים החברתיים שלהם יעבדו כמו מכונת ייצור של חברה שמניותיה נוסקות: חלק. זה אומר הסעות לחברים ואיסוף, אירוח, הסעות ואיסוף לחוגים ותנועות הנוער ולסיכום לעבוד במשך רבים מאחה"צ של ימות השבוע כנהגת תורנית, מארחת, ולקינוח גם כסייעת בשיעורי הבית. וזה אחרי יום של משרה מלאה כמפרנסת משנית, כן? השחיקה לשני ההורים באורח חיים קדחתני כזה מגיעה בלי הפתעה כלל. סלאש שיעור מקרי הגירושין, אבל זה לפוסט אחר. מעט מאוד נותר לזמן אמיתי שבו מתקיימת אינטימיות ויצירתיות, הסד הכובל של השגרה מונע מהן להיכנס. נסו להתנגד? חבלי המציאות יכרכו יותר חזק על העור.

והיי לי אם ואחות: אז תחת כנפי קצת פחות צפוף? לא בהכרח. כי הנה בדלת עומדים הורינו המבוגרים, אוטוטו נזקקים לעזרה ותמיכה, בין פיזית או נפשית, ובין כלכלית, קשה להחליט מה מהם מאיים וכואב יותר.  וזה עוד טרם הפיכתם בדרך כלל בשלב זה לסיעודיים, שלא נדע. נשאיר קצת כיף לעשור השישי.

אבל לפני שאתם טורקים לי את הפוסט בפנים על מנת דכאון גדושה מידי, אני אאזן קצת ואודה שיש לגיל גם יתרונות. אולי יתרון אחד מרכזי, שבו היחסים עם עצמך כבר פחות סוערים ומאני-דפרסיביים במהותם. את כבר יודעת מי  את, אולי כדאי לדבר בגוף ראשון, הנדנדה הפנימית נעה לאט יותר, הרוחות החיצוניות ומזג האוויר פחות משפיעים עליה כבעבר. כבר לא תמליכי את עצמך בפנטזיות לתקווה הגדולה של מה שלא יהיה, ואולי גם לא תמצאי את הדימוי העצמי שלך מבלה בפח הזבל הגדול של האשליות.

נדמה לי שאני צריכה לכתוב מייל לרענן שקד עכשיו.

 

הציירת הפלסטינית רובא סלאמה, מתוך התערוכה בנמל יפו

עוד
פוסטים