עכשיו חושך

Date

ערב בגווני סגול כהה עם הילדה. למה סגול כהה? שום קשר ללהקה ההיא, אנחנו נוסעות ביחד במכונית, היא חגורה מאחוריי בכיסא שלה, וצללים בצבע הזה נעים חליפות על גופה. היא מוציאה משקפי שמש סגולים מהתיק הקטן של הגן ומרכיבה אותן: "אבל חושך נורא", אני צוחקת, "למה את צריכה משקפי שמש?".

קודם לנסיעה קראתי ברשת אשה זרה שמספרת לקהל חברים מקוונים על אונס שבוצע בה, בפירוט רגשי מעורר מחנק. רצף האסוסיאציות דהר בתוכי. לא מזמן נתקלתי ברשת באתר הזה, "בלתי שבירים", שגרם לי לסערה רגשית קשה, וכמעט סיים בפתאומיות את יום העבודה שלי, עד כדי כך. אני לא חושבת שנתקלתי ברשת באתר יותר מזעזע ופורץ הגנות. וכשנזכרתי בו בנסיעה הדפתי אותו מיד ממני, ושאלתי את הילדה שלי: "תגידי, אולי את רוצה ללמוד ג'ודו?". אבל היא כבר נרדמה.

ואז חשבתי שוב על ו'. היא הייתה חברה שלי בילדות, ממש מתחילת בית הספר היסודי. ברית לא מודעת של שתי ילדות דחויות באופן קיצוני, זוכרת אותה – ילדה ביישנית, מדברת בקול נמוך, בעלת שפת גוף של אחת שרוצה להיעלם.

לו' הייתה אחות גדולה, כבת עשרים או פחות שיצאה עם קרוב משפחה שלי. הוא היה אדם נאה אך גס בכל מובן ואי אפשר היה לחשוד בו שהוא איש שיחה או מחשבה.

מקץ זמן שיצאו יחד, הודיע הגס שהוא מתכוון להתחתן עם האחות, שהייתה לבת בית אצלנו, וכבשה את ליבי הצמא באופיה הנעים, רגישותה ורכותה, וכן, תשומת הלב שהעניקה לי. גם שאר בני המשפחה שמחו בה, והתכוננו לחתונה הזו בהתרגשות.

ערב אחד, כמה ימים לפני החתונה, הגיע האיש נסער וביקש לדבר עם הוריי. כשחזרו משיחתם למדתי מהם שהחתונה בוטלה, הוא החליט לבטלה ולהיפרד מבת הזוג. תוך כמה ימים שמעתי מאימי שהוא קיבל את ההחלטה לאחר שארוסתו התוודתה כי אביה אנס אותה.

אני זוכרת את עצמי בלילה ההוא בוכה אל הכרית שעות ארוכות, ואז ימים ולילות רבים, אבלה על אובדנה מחיינו של הבחורה הזו, שעמדה להינשא ולהיכנס למשפחתנו. עוד בטרם ידעתי על הנסיבות המחרידות ועל משמעות הביטול בעטיין, במעומעם אני זוכרת שאימי ניסתה לשכנעו ולהניאו מכך, אבל הוא לא התרצה. נדמה לי שעניין הבתולים היה מהותי לו, ושחש שדבק בה כתם. מובן שלא חלקתי עם אחותה את המידע הנורא שרבץ עלי שנים אחר כך, ולמרות הזכרון הגרוע שלי לא נמחה עד היום.

כמה שנים אחר כך, כשכבר חזרתי הביתה מהשנים בפנימיה, ונכנסתי לתיכון האזורי, חידשתי את הקשר עם ו', ושוב הפכנו לחברות נפש, חברות מוגבלת, אמנם, כי ו' הייתה אחת הילדות הסגורות והמופנמות שהכרתי. המכנה המשותף שליכד אותנו – תחושת אאוטסיידריות בחברה המנוכרת למי שבא ממשפחות לא מתפקדות, אהבה למוזיקה זהה, אלו לא הספיקו כדי לפענח את הצללים החידתיים שנשאה איתה, ואני זוכרת את השאלה חסרת המנוח שהציקה לי: גם לה הוא עשה את זה? האם זה נמשך? אני זוכרת שזה עינה ורדף אותי, אבל לא הייתי מסוגלת בשום פנים ואופן לרמוז לה שאני יודעת על הגיהנום שבו היא כנראה חיה, זה היה מצריך ממני כוחות שלא היו לי. הייתי בת 14, מבולבלת, רדופה בעצמי בטרגדיה משפחתית אחרת משלי, ומבועתת מפחד מול הפורצלניות השקופה של ו', העדינות שלה וחוסר הבטחון הבולט.

אני זוכרת אחר צהריים אחד, האב היה בבית ואנחנו הסתגרנו בחדר ושמענו מוזיקה, נכנסתי לשירותים ושמעתי אותו מזמזם לעצמו במטבח שגבל בחדר השירותים, זוכרת נחשול זעם אדיר גואה בי, רצון לרסק את הקיר. לא יכולתי.

הרבה שנים אחר כך נתקלתי בה במקרה. היא כבר הייתה נשואה ואם לשלושה בגיל הרך שילדה בהפרשים קטנים. בעלה היה מבוגר ממנה בשנים רבות, ואת מערכת היחסים מבוססת השליטה הטוטאלית שלו שראיתי ביניהם, לא יכולתי לסבול, ולכן הקשר גווע מיד. היא תמיד תהיה בתודעתי אחת מהנשים שלא היה לי הכוח להושיע.

עוד
פוסטים