בין הקצוות, על פיד הורים בטוויטר ועלי

Date

שבת בבוקר הוא מוקד סבל ידוע להורים, המקום בו מורגש המחיר והויתור על החיים הקודמים באופן מודגש. בפיד הטוויטר שלי  כבר התפתח הווי קיטורים ספציפי לשעות האלו, הילדים הרי מקיצים מוקדם כל כך, מוקדם שזה למות, ההורים שלהם מוצאים מפלט בקהילה מקוונת שבה אחרים מזדהים איתם, ואלו שעוד לא שם, ואולי לא יהיו, סונטים בהם באמפתיה. ביטויים כמו "שבת בבוקר היא פרסומת טובה לאמצעי מניעה", או "שבת בלי ילדים, אנשים מתגרשים בשביל זה", שמרקדים על המשבצת הרחומה של בין הומור שחור לחוסר אונים, הם תופעה חדשה יחסית בדיבור הפומבי על הורות.

אבל אתם יודעים, אני מכירה את זה יותר מידי טוב, משנים של שימוש בפורומי אמהות ובפייסבוק, כשתמיד שימשתי בקהילות ההן בתפקיד סמן קיצוני של ביטוי העול האימהי, יש שיגידו שזה לא השתנה בהרבה. גם בבלוג הזה כמובן פיתחתי את השיח הזה, ויש אמהות אקטיביסטיות שטוענות שיש לי קרדיט חלוצי בשחרור השד במדיה, הקרבה עצמית שהעניקה לגיטימיות למה שהיה טאבו. זה מחמיא.

אני מכירה את הטון החדש שדובר בשיחה ההורית, זה שמאשים שהפכנו להיות תלונתיים מידי, מפונקים, שזה ביטוי מצוקה מעושה, "טרנדי". בעיני הטענות האלו שטחיות. עלינו להתבונן בקונפליקט הזה ולשאול למה כל כך קשה להיות עם הילדים שלנו, קשה באמת, יותר מכמה שעות, ולפעמים מייסר. אולי בגלל שאנחנו נרדפים על ידי מודלים מאיימים במדיה לטוב ולרע, מאוד רע, ההורות שלנו קצת מאני דפרסיבית? במילים אחרות, עוד לא גילינו מהי באמת האמא הטובה דיה (ויניקוט), כשהדימויים שמציגים לנו כל כך קיצוניים בין האמא שמגדלת שישה ילדים בחינוך ביתי, לזו שעובדת 12 שעות ביום בקריירה ומנהלת מטפלות בשלט רחוק? שלא לדבר על הורים שמגיעים לחדשות, הם משמשים לאישור הורי שאנחנו בכל זאת לא כאלו גרועים.

אני כותבת במוצאי שבת, תמיד הנקודה הנמוכה ביותר בשבוע מבחינת מאגרי הנתינה, שהתרוקנו באורח מבהיל ב36 שעות מאז נפלטו ממוסדות החינוך לזרועותינו. זה סוף המסלול הטראגי הנדוש של סופי השבוע, שבו אני מפנטזת על זמן הרמוני ממושך, כזה שמעניק קרדיט הורי עצמי, וגומרת בסופו עם מאבק בין הזעם לחרטה. או במילים אחרות, בין ה"איזה כיף, שבת, נהיה הרבה ביחד", ל"רבאק, עזבו אותי עכשיו, אני במחשב", עובר שבר ברור. בין הרסיסים של החלומות על החדר האינטימי שלי, למימוש החלקי של היכולת שלי להעניק להם את מה שצריך בדמות האם האידיאלית שרודה בי.

המראה הזו שמציבים לי ההורים בטוויטר לא קלה, היא מעמתת אותי עם קצוות, הקצוות שלי. התנודות בין הרצון להסתלק ליומיים, נניח, ולמלא את רשימת הצרכים המבעבעים לכיסופים הנכזבים להיות אמא שמשחקת איתם על הרצפה במשך שעות בלי בריחות לנייד – ואוהבת את זה.

בסוף יש הבנה שהכל זה רגעים. אין רצף חד משמעי, השעות מורכבות מהמון רגעים המכילים את כל הרגש האפשרי.

 

עוד
פוסטים