כאב פראי כלוא במחוך ברזל

Date

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על תכונה שחסרה בכתיבה האחרונה שלי כאן, אומץ. לפני כמה ימים, בשיחה עם שתי בנות משפחה, דיברנו על הכתיבה והערתי שאני כמעט כבר לא כותבת דברים אישיים באמת. הבלוג הזה הולך להיות בן 9 שנים בעוד כמה חודשים, נובמבר ליתר דיוק, ומעניין לי לחשוב על השינויים בכתיבה בו במהלך העשור הזה. השינויים האלו הם כמו תמונת מראה שלי.

אולי התמצית היא, שלא מזמן הבנתי שאני בעצם כבר לא כל כך אם אובדת. היחס שלי לאמהות, האופן שבו אני חווה את ההורות שלי ובעיקר ההתייחסות שלי לעול, למחיר, לקורבנות שהיא מקריבה, התמלאו בגוונים נוספים. אולי איבדתי את הקצה, את משולש הזעם האינסופי. כן, יש לי רגעי מחנק, תסכול, חימה, אבל גם בתוכם אני מגיעה רק לשליש מחלקיק מההצפה הרגשית שהייתה מגיעה פעם. הפסימיות וההאשמה הקורבנית של ההורות התנדפו בשנתיים האחרונות, מצד שני, יש סיכוי שהכימיקלים מצויינים -כשאני לא שוכחת לקחת- ואני כרגע לא בתקופה דכאונית ממש.

אבל תעזבי רגע את ההורות בצד, הרי לפני שהפכת לאמא את בת אדם, אשה, ובת. הדימוי שצף לי בראש הבוקר, בהליכה על האספלט הרותח והמזוהם של דרום ת"א, בדרך לעבודה, הוא של כאב פראי כלוא במחוך ברזל. בתהומות שלי מבעבעות מילים נוקבות, והמוני עיניים פעורות ממה שראו בדרך, ועדיין רואות, אבל מכסה פלדה זקן ועיקש כולא אותן בפנים. תפרתי לעצמי חליפת שגרה מעוצבת ומתחשבת מידי, ובכל בוקר, הבוקר החשוף והצלול, עם הקרום של החלומות שסיפרו לי הכל הכל, החשבון מוגש לי על צלחת לוהטת מידי.

 

 

 

 

עוד
פוסטים