יום המשפחה הבריאה

Date

שבת בצהריים. לכתוב מלב הכאוס הפנימי, מהנקודה הרותחת בבעבוע. זה משהו שעשיתי קצת בבלוג הזה בעבר, וכבר זמן מה לא, היו חיים לתחזק, וגם עכשיו יש, אבל אחרת. זו שבת של התנגשויות והדף סביבן. הוא אומר שהבעיה היא בציפיות הלא מציאותיות שלי, וכרגיל הוא צודק. זו תמיד הייתה. זו שבת כזו שבה אף אחד מאיתנו לא שומע אף אחד, למרות שכמה מאיתנו צורחים.

יום המשפחה מחר. בתקשורת המרכזית יוסיפו למכור לכם את תמונות האידיליה והמשפחות שדומות זו לזו, אולי יוסיפו תבלין אקזוטי על משפחות מיוחדות. את השסע המשפחתי האינדיבידואלי אין אפשרות לסקר. אצלי יש ימים שבהם אני עדיין לא מצליחה להבין איך המשפחה – על שלל ענפיה – יכולה להיות מצד אחד מקור של משענת, ריפוי ונחמה, וברגעים אחרים -קרובים להכאיב – לתחושות הפוכות לגמרי. התרוקנות, חדלון וחרדה. וישנו הרעש, כל כך הרבה רעש, הקול הסרבן, המתלונן, לא מתרצה, הרחש של המכשירים, המסכים. החיפוש אחרי הדממה שב ומובס.

לא את הכל אפשר לנקז כאן, או במקומות אחרים ברשת, יש כאבים סודיים, פרטיים, של אנשים שלא הרשו לי לחשוף אותם. וגם כמה מאלו שלי לא מתפענחים לכדי שורה אימפרסיוניסטית (טוב, זה לא באמת שייך, אבל השיר הזה תקוע לי בראש כבר כמה ימים).

ואם כל זה נשמע מר ופסימי, המציאות כרגיל, מורכבת, מרובדת ותנודתית יותר. לפני שבוע הפסקתי לעבוד כשכירה (מיוזמתי) וחזרתי לעבוד מהבית כפרילנסרית, בהיקף נמוך יותר. הילד הגדול (11) מגיע הביתה בצהריים והוא אינו ריק. הוא כבר לא בודד עם עצמו והמסכים שלו ויש מי שתכין אוכל חם, ולא מהמיקרו. בימי המשרד, שכחתי כמה פעמים להכין לו את ארוחת הצהריים ונקיפות המצפון עלו הרבה, תרתי משמע.

גם הילדה (6) מרגישה במגמת ההתכנסות ומתקשרת מידי לבקש שאקח אותה מוקדם, התחלנו לחשוב אולי אפילו לוותר על הצהרון שלה וכך תתקבל כאן סיטואציה שעוד לא היינו בה, כשאני במרבית היום איתם. בשבילי זה כמעט אמהות רצף. כבר למדתי לעולם לא להגיד לעולם לא, וכמו תמיד, זו פאזה, חידתית, שיהיה בה מכל וכל, רגעים יפים, נוגעים וצמודים וגם מחיצות וכעסים ובדידות.

ואם יש משהו שאני מתמלאת מולו תמיהה וכעס זה השאלות האלו שבאות בעקבות ביטוי הקושי שלי (או של אחרים) ברשת, וכן, יש לו ווליום גבוה, תמיד יהיה מי שישאל: היית חוזרת אחורה? מתחרטת? מבטלת? איזו שאלה אומללה, כאילו שיש לה תשובה. אני חושדת שלרוב ההורים שיש רגעים שפלים בהם היו חשים רגשות הרבה יותר קיצוניים, ובאותו יום ממש להרגיש את המטוטלת מכה בקצה השני של הרגש, כי ככה זה משפחה ואינטימיות. והנה כמה שעות אחרי שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עם עזרים כמו קמח, סוכר, שוקולד, פיצול כוחות וחום, ממקורות שונים, שכך השצף, נמוג המחנק. האזורים הכהים מוארים יותר.

צילום: מתוך סדרת "המדונות החדשות" המופתית של הצלמת ניקי גרנגרוט

מתוך סדרת המדונות החדשות של הצלמת ניקי גרנגרוט
מתוך סדרת המדונות החדשות של הצלמת ניקי גרנגרוט

 

עוד
פוסטים