איסלנד | מלחמה

Date

שובה של האם האובדת

ריקי כהן

איסלנד | מלחמה

הר הגעש התפרץ במרץ, בחצי האי Reykjanes, קרוב לעיר הבירה באיסלנד. בכל העולם דיווחו בהתפעמות על ההתפרצות והסרטונים היו מהפנטים: לבה אדומה נוֹרֵית לשמיים האפורים, מבעבעת וגועשת בגבהים במופע שמזכיר קולנוע בז'אנר הפנטזיה, ואז נשפכת בנהר סללומי של קילומטרים על האדמה.

וכך, שנה ורבע אחרי התפרצות הקורונה והגבלות שהוסרו כמעט לחלוטין בן הזוג הודיע שהוא מתכוון לנסוע לראות את התופעה הגיאולוגית הזו שעבורינו, אנשים מערביים מהמזרח התיכון, נראית לא מהעולם הזה, ביטוי מיתי לנסתר במעמקי כדור הארץ. דמיינתי לעתים קרובות את הלוחות הטקטוניים תחתיה נעים ומתרחקים, כל שנה בשני סנטימטרים, המדענים והמגגלים אומרים שלבסוף האי יתפרד, וגם שהקרחונים יימסו ויישארו רק זיכרון עבר. רציתי את הזיכרון הזה.               

השתוקקתי להצטרף למסע. איסלנד הייתה יעד נכסף במיוחד זה כמה שנים, בעקבות תמונות וסרטונים שראיתי ברשת, הן צרבו לי בתודעה דימויים אקזוטיים של פיורדים, קניונים סלעיים, קרחוני ענק וציפורים מוזרות ומרהיבות. מראות מרחיבי תודעה. לא ידעתי עליה כמעט דבר מלבד אותן דימויים והמידע שזו ארץ המוצא של ביורק וסיגור רוס, שאהבתי להאזין להם וביקרתי בהופעותיהם בישראל וברצלונה בהתאמה.

בראשית מאי 2021 היו אלה נשיפותיה האחרונות של הקורונה בישראל. חובת עטיית מסכות בשטח פתוח הוסרה לא מזמן, והתקיימו דיונים על מועד הסרתן הסופית.

רובן של המדינות נשארו עדיין סגורות לכניסה לתיירים וממילא רבים עדיין חששו לצאת לחו"ל. איסלנד היא המדינה הראשונה שנפתחה לישראלים מחוסנים, בתנאי שייאותו לעבור שתי בדיקות קורונה – לפני הטיסה ומיד בנחיתה בה, ושתיים כדי לצאת ממנה.

לפני הטיסה קראתי בקבוצות בפייסבוק שהבדיקה באיסלנד קשה בהרבה מזו בישראל, כי הם המשיכו להשתמש בפרקטיקה שבישראל נטשו זה מכבר, 'מחדירים את המטוש ממש עד המוח', התלונן מישהו. כשהגעתי אל הבודקת האיסלנדית במדי אחות וחיוך סבלני אמרתי לה: Please be delicate with me. היא חייכה בסבלנות, הנהנה ועשתה את שלה. זה לא עזר לי. בדרך לאיסלנד חלפה במוחי לא פעם עננת חרדה דקה, אם אנחנו לא מסתכנים בהדבקות למרות החיסון. לא יכולתי לדעת שחרדות אקוטיות בהרבה יעסיקו אותנו שם.

יצאנו אל שדה בגודל מעט גדול יותר משדה דב הישן וסגפני במראהו. מדינה בת 365 אלף איש מסתדרת עם זה. חיכיתי למכת קור שאינה מוכרת לי מהמזרח התיכון ולבשתי חולצה תרמית, חם צוואר, עליונית פליז ומעיל פוך של קולומביה. בחוץ היו שבע מעלות והשמיים בהירים. בעודנו צועדים אל החברה להשכרת רכב מחוץ לשדה הצצתי בטלפון באתר חדשות והכותרת הראשית בישרה על מטח טילים כבד לירושלים. בליל אמש הם ירו מטח אחד שהתקבל כחריג ותמוה, היו שחשבו שמדובר בטעות. עצרתי ודיווחתי לבן הזוג, מודאגת. הוא הרים גבה, העיף מבט במסך, הם לא יגיעו לתל אביב, אמר והמשיך ללכת.

מועקה כעורה זחלה בתוכי, נלחמת בהתרגשות המפגש עם המקום החדש. בדרך אל המלון שהוזמן בעיר הבירה רייקוויק, מגלים את הנוף החדש מהחלונות, אצבעותיי מרעננות את אתר החדשות מדי כמה דקות והוא נוזף בי, תסתכלי החוצה עכשיו. גבעות טרשים קשות ועירומות בצהוב ובחום, עם פלומה דקה של עשב יבש. הרים ערומים נראו לצד הדרך, הר הגעש אמור להיות ממש במרחק נסיעה קצרה. האם זה הוא? נזכרתי איך התבדחתי בטרם הנסיעה בטוויטר, הר הגעש הולך לפגוש הררית מהמזרח התיכון. כמה מעט ידעתי על יחסיות.

עיר קטנה בעלת מראה פרברי סימפטי לעיניים ישראליות היא ריקייוויק. בתים צבעוניים בעלי קומות נמוכות, בן הזוג העיר שכמעט ואין שלטי פרסומת. אבל אי אפשר היה להשוותה לעיר אחרת מהארץ, כל השוואה נראתה כושלת, ידענו שהיא פשוט אחרת. במלון הסימפטי בכיכר מרכזית של רייקיאוויק שאל אותנו פקיד הקבלה מאיפה באנו. כשבן הזוג ענה לו הבחנתי במתח המסוים בקולו. הלה השיב בחיוך אדיב שהיו להם הרבה אורחים מיזראל. המתח והנסיעה הארוכה בת שמונה שעות, כולל חניית ביניים בפרנקפורט בת שעתיים הכריעו אותי וביקשתי לנוח מעט לפני שנצא לשוטט ולגלות את העיר, אבל לו כרגיל לא הייתה סבלנות. הוא שעט החוצה. נרדמתי לשעה וכשהתעוררתי, הוא היה שם, מבשר לי בנימה נרעשת מעט שלמטה, מתחת למלון מתקיימת כרגע הפגנה נגד ישראל. הוא צילם כמה תמונות מרחוק יחסית ושלח לקבוצה המשפחתית המורחבת. בסך הכל כשלושים איש, דגלי פלסטין וחמאס, קצת שלטים בגנות ההרג בעזה. מה נעשה, שאלתי אותו, הבהלה זינקה ממני. בדפוס הזוגי שלנו, בכל פעם כשאני חרדה מאיום חיצוני, הוא מגיב מיד בקור רוח סרקסטי. הפעם ניסה להתבדח אבל נראה מודאג. ייתכן שנצטרך לדבר אנגלית ברחוב עכשיו, אמר. נזכרתי שהקשבתי לפודקאסט על איסלנד לפני הנסיעה ושם נאמר כי במדינה קיים גרעין מסוים של מתנגדים לישראל, חלקם פלסטינים לשעבר, וקולם דומיננטי בציבור. אבל את בעצמך מתנגדת למלחמה הזו ולהפגזת אזרחים בעזה, אמרתי לעצמי, מה המרחק באמת בינך לבין המפגינים האלו? זו לא איבה מה שאת מרגישה, אלא מורא.

בסביבות שתיים בלילה התעוררתי ומיד גיששתי אחר הטלפון בחושך, המבזק, "התקפת טילים על תל אביב" התפרסם לפני דקה בדיוק. צעקתי. התקשרתי אל הילדים, הם היו ערים. בקולה של בתי בת הארבע עשרה שמעתי תערובת של התרגשות ואדרנלין, טבולה בפחד מוכחש. בקולו של בני בן התשע עשרה הייתה זו אירוניה וטרוניה על השעה שבה העירו אותם. בבית שאנחנו גרים בו אין ממ"ד או מקלט. הוא בית דו משפחתי בן שלוש קומות ששכרנו לפני כשנתיים, וגרם המדרגות מגיע עד קומת המרתף, אולם ללא גישה אל המרתף עצמו שבו גר דייר אחר. קצה המדרגות במעין ריבוע מרוצף מאפשר לשני אנשים לכל היותר להסתתר שם, אולם זו אינה הגנה מספקת, מאחר ואזור המדרגות פתוח אל הקומה הראשונה. לשם הם רצו באזעקות החוזרות ונשנות באותו לילה ובימים הבאים. את חיות המחמד שלנו לא יכלו לקחת עמם, שתי החתולות היו נמלטות מידיהם תוך שהן שורטות אותם. הכלבה החרדתית שלנו מסרבת לעלות או לרדת במדרגות.

בלילה ההוא התפוצץ שק החרדה שלי. במקביל לשיחות עם הילדים שערך לצדי אביהם, חיפשתי בקדחתנות טיסה לישראל ברשת. הייתה רק בעוד חמישה ימים. ניסיתי לבדוק גם טיסות ליעד אחר שממנו אמריא לתל אביב, להפתעתי לא היו כאלו. רק אחר כך הבנתי שנמל התעופה בן גוריון נסגר להמראות ונחיתות באותו לילה וכמה פעמים בימים הבאים.

המסך המפוצל

למחרת בבוקר יצאנו אל הטיול, הקפת האי האיסלנדי נגד כיוון השעון. זה המסלול השכיח בקרב מטיילים באי. נהגנו דרומה והנופים הלכו והתגלו לפנינו, מישורים ענקיים מכוסים בעשב צהוב, קבוצות כבשים וסוסי פוני הרים ממזרח, חלקם מושלגים בפסגות. האינטרנט הישראלי בישר על עוד מטחי טילים כבדים אל גוש דן ותל אביב: שתי נשים נהרגו באשקלון, אישה נהרגה בראשון לציון, אוטובוס נשרף מרקטה בחולון ונוסעים נפצעו. ארבעה נפצעו בגבעתיים. מהחלון אווז ענק מתרומם במראה מרהיב ועף השמיימה. כבשים דוהרות אל האיכר שהגיע עם שק המזון והוא מפזר אותו בתנועה איטית חלומית.

הילדים שלנו בבית, בית הספר והאוניברסיטה נסגרו בגלל סכנת הטילים. המתבגרת נשמעת עליזה מתמיד, נראה שהמצב מעורר בה ריגוש מסוים. אני מפצירה בהם בוואטסאפ לעבור לבית של סבא שלהם או דוד עד שזה ייגמר, הם דוחים את ההצעות באדישות.

היעד הראשון שלנו מחוץ לעיר הוא ת'ינגווליר, הפארק הלאומי הראשון באיסלנד ובין היחידים במדינה שהוכרו ע"י אונסק"ו כאתר מורשת לאומי. האתר המשמעותי והחשוב ביותר באיסלנד מבחינה לאומית והיסטורית, מקום מושבו המקורי של האלת'ינגי (Alþingi) – האסיפה הכללית של איסלנד, הפרלמנט האיסלנדי הראשון (פירוש השם ת'ינגווליר בעברית הוא "מישור האסיפה"). תיירים מגיעים אליו בעיקר כדי להתפעל מהשבר המרכז-אטלנטי, החוצה את איסלנד כולה. בת'ינגווליר ניתן לראות בבירור את הסדקים וההעתקים בין הלוחות הטקטוניים. אני מתחילה להבין שם שאני נמצאת במסך מפוצל, בהוויה ממש, חצי ממנה נטוע במראות האימה מישראל, בחזיונות הבלהות שלי, בניסיון לדמיין בכל רגע מה עובר על הילדים ומה הם מעדיפים להסתיר ממני, וחצי אחר צופה באוטופיה האיסלנדית, מלא תמהון על התקיימותו של יופי כזה בעולם. אני מבינה ששני החצאים של המסך הזה נאבקים ביניהם, מי יקבל את מלוא המסך בהכרה.

על המסך בכף ידי נכתב שבישראל פורצות מהומות מדממות ומעשי לינץ' בין יהודים וערבים. התפרעויות בלוד, יפו וערים נוספות. מדברים על עוצר לילי בערים האלו. אני דואגת לחברות הנצורות ביפו ושואלת את עצמי אם לא כדאי להטיס את הילדים לכאן.

באלת'ינגי ערכו הויקינגים כינוסים שנתיים בתקופת ההתיישבות הקדומה, בהם הוכרזו הכרזות והוחלטו החלטות הרות גורל להתגבשות האומה האיסלנדית. במקום זה, בשנת 999 – קיבלו על עצמם המתיישבים את הנצרות כדת הרשמית של איסלנד ובמקום זה גם הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה האיסלנדית ב-17 ביוני 1944.

אנחנו נוסעים לנקודה הבאה ברשימת המאסטים, המפל seljalandsfoss. אחד השמות שלא אוכל לבטא בשום אופן בהגייה עברית. למפל הדרמטי הזה הנשפך מהר אל שטח בצורת סהר יש אפיון מיוחד: המטיילים עוברים בקשת מלאה מאחוריו ורואים את תנועת המים השוצפת מטה מכל צדדיה. רסס המים העז מותיר אותך רטובה אחרי הסיבוב הזה. אבל זהו אחד המפלים הצנועים יותר בזרימה שלהם לעומת האחרים שיש במסלול ה"חובה לראות". אני לא נהנית, חשבתי באשמה, לא כמו שהייתי אמורה, המתח עושה בי שמות, ישראל רודפת אחריי לכאן. ראיתי את זה בדמיוני כמו יישות פיזית שדולקת בעקבותיי כאן בכוכב הלכת האיסלנדי הזה. לפני שנסענו חשבתי שזה יהיה זמן טוב להתנתק מרשתות חברתיות וחדשות. זו כבר לא אירוניה, זה מקאברי.

המשכנו אל המפל הבא שהגענו אליו, Gullfus, שמשמעותו "מפלי הזהב" והם שוצפים בזרם אדיר מגובה של 32 מטרים ולאורך 2.5 קילומטרים. חשבתי אם אביט בהם כמו במדיטציה, אתמקד רק במסלול עוצר הנשימה שבו הם מטיחים את עצמם עד הערוץ באדמה בין קירות הסלעים, האם זה יצליח להפיג את האימה הזו שהולכת איתי לכל מקום?

באתר הבא התברר שלא: אלו היו הגייזרים המפורסמים בקרבת מקום. נחשולי עשן בוקעים מן האדמה, ממש כמו אחרי נפילת הפצצה, אלא שהם הגדילו לעשות: מדי כחמש דקות הם נורו למרומים בקול נפץ עז, גורמים לדופק שלי להשתולל. זוג ישראלים ובנם שראינו שם התבדחו שזה ממש כמו בארץ עכשיו. החיוכים נמחו די מהר ועברנו לדבר על כמה נורא מה שקורה.

בדרך לבית הארחה סמוך, הוא התקין בטלפון הנייד את האפליקציה "חמ"ל" והגדיר בה התראות על נפילות טילים בגוש דן. דיברנו עם הילדים מיד אחרי כל מטח, מקבלים דיווחים על הריצה שלהם לחדר המדרגות ואיך הגיבו חיות המחמד, ומדווחים להם איפה היינו ומה ראינו. הם היו קרי רוח מול המציאות שנכפתה עליהם, ציניים אפילו. הם עדיין זוכרים את האזעקות הקודמות לפני כמה שנים ואיך ירדנו למקלט בבניין הקודם שבו גרנו.

בית ההארחה שנקרא על שם המפלים הכבירים היה שקט להחריד. רק כמה חדרים היו מאוכלסים בו, עדיין סופגים את נזקי הקורונה, מקווים שבקרוב זה יחזור לקדמותו, הסבירה לנו עובדת יחידה, מהגרת מספרד. חדר האוכל והחדר עצמו השקיפו אל מרבד עשב צהוב רחב ידיים, שזור כתמים חומים ועץ ערום בודד. שני בתים חד קומתיים באופק, באחד מהם התגוררה הספרדייה לשעבר. בשדה רעו כבשים וסוסים איסלנדיים. באופק התחלף השדה לירוק והרים נמוכים אדמדמים תחמו את עומק התמונה, מעליהם שמיים אפרפרים משתפלים אל כתמי אור צהבהב שעטפו עדיין את ההרים מן האדמה.

בשלוש בלילה בקעה אזעקה אמיתית מתוך הטלפון שלו לחלל החדר בגולפוס איסלנד. הוא התקין את האפליקציה שמזניקה התראות על התקפות טילים על תל אביב, וטרח להוסיף גם המחשה בסאונד. הסוריאליזם החריף טלטל אותי גם בתוך הבהלה הלופתת: הנה אנחנו נופשים בלב שדה נידח באיסלנד, מהחלון שלנו נשקפת דממה קיומית: אדמה שוממת ושמיים סרבני חשיכה, ואזעקה פולחת.

בטלפון, הילדים היו ערים וירדו למטה, הבכור היה נרגן על השעה המציקה, שלוש לפנות בוקר, המתבגרת דיווחה באדרנלין גבוה על החדשות המצמררות. אני כבר בוכה, ושוב מחפשת דרך מילוט מכאן, הביתה, אל התופת. אין טיסות, גם לא מלונדון או אמסטרדם. בטוויטר אני זועקת את חרדתי ומדווחת שאני מחפשת דרך חזרה, "איזה אמא" הגיבה עוקבת וצירפה אמוג'י של לב.

"תגיד לה שאין לה מה לחזור", אמרה הבת שלי ביובש לאביה בטלפון, "זה לא שיש לה פטנט לעצור טילים". הובסתי. את נקיפות המצפון על האמהות החסרה גירשתי בטענות פרקטיות. בטוויטר מחלו לי כי הצילומים היו יפים.

המלים לא

המילים קרסו לי באיסלנד. המטפורות נראו דלות וזולות מול הנופים. כתב החדשות שב ואמר, אין מילים, ומצוקתו נגעה אל הלב. חשבתי על שירה, ואיך היא יכולה להיות הרסנית במאמץ לגייס כלים לשוניים כמו מטפורות ודימויים, בניסיון הכושל מראש לתאר את המראות הנשגבים. אולי רק להוציא שירה אימאג'יסטית או הייקו, חשבתי שיהיו אלו ניסיונות סרק.

מה יעניק לי הזיכרון בנדיבותו להתנחם בו בארץ הגזירה, לאחר שובי מכוכב הלכת איסלנד, שאלתי. הרי לתפוס את השלם בלתי אפשרי. אולי הילדים המשחקים בנהר הבוץ, האיכר שמאכיל את הכבשים, הברווזים שראינו אחרי הלגונה, הקול של פיירניי, מדריכת אופנועי הקרחונים, מופע השחפים וסנוניות ים אחרי הלגונה בתור לשירותים, מעל לראשי ממש, קרובות מרחק נגיעה. באמצע הלילה קמתי בחדר שומם בלילג'אווה ובחוץ מין אור שלא היה חושך ולא אור, סגלגלות אפרפרה, צבע ביניים. מופע של ציפורים בצורת חץ, התלהק  פתאומית בצד השמאלי של החלון, דואות באיטיות לכיוון דרומם ונעלמו.  הבדידות הייתה יפה מאוד.

הפרגמנטרי ולא הפנורמה.

הרצון לתאר את הגרנדיוזי עקר. מכה בכנפיים של הציפור שנותרה על הכביש. תמונה שנותרת עם המטען הרגשי שלה. הנוף האפי בלתי ניתן לתיאור כמעט בכלים ספרותיים.

הקרחונים בצורת יהלומים בחוף נראו לי כחייזרים דוממים שעתידים בכל רגע להתעורר על החול השחור, אולי לצעוד בחזרה מזרחה אל הלגונות הענקיות שהולידו אותם. בחוף השחור העפלת אל מדרגות הסלע, ופתאום הגיעו שלוש ילדות זהובות עם אביהן שהאיץ בהן לטפס. אחת בכתה מרה ואתה התבוננת בה בחמלה. אחר כך הלכנו במרחק מה מהגלים הגועשים שכבר חטפו פה כמה אנשים אל אובדנם. אני צעקתי עליך כי התקרבת למים, היה לי בראש חזיון בלהות שגל חמקן – כמו שמכנים אותם כאן – חוטף אותך. פטרת אותי בכעס והתרחקת. אחר כך נזפת בי כי הלכתי לבדי אל המערה הנקובה בהר, קרובה אל המים הגעשיים מסוכנים.

הילדים התרגלו לאזעקות והפכו אדישים להן עד שנפסקו בעקבות הפסקת האש. כמה ימים לפני סוף המסע הוא עלה אל הר הגעש, ואני נשארתי לחכות לו בדאצ'יה דאסטר השכורה, הכל המליצו על ארבע על ארבע כדי לצלוח את הדרכים העקלקלות ושכבות השלג במסלולים. איך יכולתי להישאר? שאלו אותי אלו שסיפרתי להם. לא הצלחתי לענות להם ולעצמי תשובה כנה מספיק. אני חושבת שהעדפתי לדמיין.

עוד
פוסטים